בכורות פרק ט', משנה ג'. זוהי משנה שקריאתה והבנתה מאתגרות למדי, ולפיכך נקדים ונאמר את הדברים בעל פה, ולאחר מכן נעיין בלשונה ככל שנוכל. אך תחילה עלינו לעמוד על נושא שאינו קשור לכאורה - עניין הקלבון.
מהו הקלבון:
במסכת שקלים אנו למדים כי מוטל חיוב על כל זכר מישראל לתת מדי שנה מחצית השקל עבור קרבנות הציבור בבית המקדש. חכמים תיקנו שהנותן את מחצית השקל יוסיף, בנסיבות רגילות, תוספת קטנה הנקראת 'קלבון' - סכום זעום הבא לפצות על כל הפסד שעלול להיגרם להקדש מחמת שאין המטבע בערכו המלא, כגון שנשחק מחמת השימוש ואין בו משקל כסף של מחצית השקל שלמה.
מכאן שני כללים:
שני שותפים הנותנים יחד: אם אין בידיהם מטבעות מדויקים, נותן אחד מהם שקל שלם עבור שניהם, והשני משלים לו את חלקו בכל מטבע שהוא. במקרה כזה חייב כל אחד מהם לתרום קלבון משלו, כדי שלא יבוא ההקדש לידי הפסד.
הנותן בתורת צדקה עבור חברו: הנותן עבור אדם אחר בתורת צדקה, ולא מכוח שותפות עמו, אינו חייב לתת קלבון עבורו. לדוגמה: אב שיש לו שני בנים שאין בידם כסף, והוא נותן שקל שלם עבור שניהם - אינו נותן קלבון כלל, שכן נתינה זו נתינת צדקה היא עבור בניו.
מעשר בהמה - בעלות של יחיד:
נניח עניין זה בצד ונחזור למעשר בהמה. יש פסוק שממנו למדים כי חיוב עישור העדר חל על בעלים יחיד - "לך", אליך כאדם יחיד, בניגוד לעדר הנמצא בבעלות משותפת עם אחר. לפיכך, בכל מקום שיש שותפות ושני אנשים מחזיקים יחד בעדר, אין חיוב מעשר בהמה. אמנם משמעות הדבר שאדם יכול כביכול לעקוף את חיוב הפרשת מעשר בהמה על ידי יצירת שותפות עם חברו, אך אין בכך תועלת מרובה, שכן כפי שהוסבר קודם לכן בפרק, במעשר בהמה אוכל אדם את הבהמה בעצמו, ואינו מרוויח או מפסיד יותר מדי, מלבד ההזדמנות להביא קרבן לה' בבית המקדש. מכל מקום, ההלכה היא שעדר הנמצא בשותפות אין מפרישים ממנו מעשר בהמה.
משנתנו באה ללמדנו, שכאשר מת האב והיו לו עדרים, והבנים טרם חילקו ביניהם את העיזבון - העיזבון עצמו, הוא 'תפיסת הבית', נחשב עדיין כבעלים פרטי יחיד על כל הנכסים ועל כל העדרים. כביכול האב הנפטר, ועיזבונו, הם הבעלים. לפיכך העדרים חייבים במעשר בהמה, והבנים יחלקו ביניהם את הירושה במועד מאוחר יותר.
לאחר שנוטלים הבנים כל אחד את חלקו בעדר - נניח שהיו עשרים כבשים ונטל כל אחד עשרה - חולק העיזבון, אותה ישות אינה קיימת עוד ואין עליה חיוב. מעתה יחול על כל אחד מהם, כאדם פרטי, חיוב להפריש מעשר בהמה מן העדרים שיהיו לו בעתיד. אולם, כפי שתאמר המשנה, בהמה שאדם קונה או מקבל במתנה אינה נכנסת לחשבון עישור העדר שלו. כך למשל, אם היו לאדם תשעה כבשים וקנה כבש עשירי, אין הדבר יוצר חיוב של מעשר בהמה.
באופן דומה, הבנים שירשו מאביהם וחילקו את העיזבון ונטלו לעצמם את העדרים - אין אחד מהם חייב לעשר את הצאן, שהרי בקבלה קיבלוהו. בשנה הבאה, כשייוולדו בהמות חדשות, יעשר כל אחד בנפרד. ואם בחרו לאחד מחדש את עדריהם, אין דינם שונה מכל שני אנשים שאינם קרובים המחליטים להיכנס לשותפות ולאחד את עדריהם: אף שהעדרים היו שייכים במקורם לאב יחיד וחייבים היו במעשר בהמה, מששבו והתחלקו לשני עדרים נפרדים של שני בעלים, ואיחודם מעתה איחוד של שותפות הוא - שוב אין חובה לעשר את העדר המאוחד.
הכלל שהמשנה מלמדת:
משנתנו באה להנגיד ולומר, שבשני אחים היורשים מאביהם: אם חייבים הם בקלבון - פטורים הם ממעשר בהמה, ואם חייבים הם במעשר בהמה - פטורים הם מן הקלבון. וכך הדבר עובד:
כשנפטר האב יש לו עיזבון. נניח שאין לבנים כסף, ובעיזבון עשרים כבשים ושקל. כאשר מגיעים הגבאים המבקשים את מחצית השקל, אומרים הבנים: "לנו אין כלום, אך בעיזבון אבינו, שטרם חילקנו, יש שקל". העיזבון נותן שקל בשם שני הבנים, ואין חובה להוסיף קלבון, שכן נחשב הדבר כאילו האב הנפטר נותן בשם ילדיו. אך מאחר שהעיזבון טרם חולק, נחשבים העדרים שבבעלותו כבעלות של יחיד, ולפיכך חלה חובה לעשרם. נמצא: אין קלבון, ויש מעשר בהמה.
לעומת זאת, משחילקו האחים את ירושתם והלך כל אחד לדרכו עם עשר בהמותיו, ולאחר מכן החליטו לחזור ולהשתתף - אין דינם שונה מכל שני אנשים העושים שותפות. העדרים נמצאים כעת בבעלות משותפת ולא בבעלות יחיד, ולפיכך אין בהם חיוב מעשר בהמה. אך אם יגיע הגזבר באדר ויבקש מכל אחד את מחצית השקל, ויאמר אח אחד לחברו: "אין בידי כסף קטן, עשה עמי טובה ותן שקל שלם ונתחשבן" - הרי הם נותנים שקל שלם עבור שניהם, וכל אחד מהם חייב לתת קלבון. נמצא שבאותה מציאות ממש שבה פטור העדר ממעשר בהמה, חייבים הם בקלבון. זהו הרעיון המרכזי של המשנה, ואף שמילותיה מעטות והבנתן מורכבת, זו כוונתה.
נעיין בלשון המשנה:
תחילה אומרת המשנה: "הלקוח ושניתן לו מתנה" - בהמה שאדם קונה מחברו או שקיבל ממנו במתנה, פטורה היא ממעשר בהמה. אין היא נכנסת לחשבון העישור ואין מכניסים אותה לעדר עם שאר הבהמות כדי להתעשר עמן, אלא היא נפרדת ומובדלת לעצמה.
מכאן פסקה חדשה, ובתלמוד הבבלי אף נחשבת כמשנה חדשה, ובה נושא חדש: עניין הקלבון והירושה. נאמר: "האחים השותפין" - אחים שהם שותפים, ודבר זה יכול להיות באחת משתי דרכים: או שלא חילקו את עיזבון אביהם והם בעלים שווים ב'תפיסת הבית', או שכבר נטלו את חלקיהם והחליטו להשתתף יחד. המשנה מלמדת שהאופן שבו נוצרה השותפות הוא הקובע את חיוב הקלבון ואת חיוב מעשר בהמה, וכי לעולם יחול האחד ולא השני.
"שחייבין בקלבון" - כאשר הם חייבים לתת קלבון, היינו שנחלקו וחזרו ונשתתפו, שאז נתינתם דומה לשני שותפים לעסקים שאחד מהם נותן שקל כדי להקל על חברו, ואין זו נתינה בתורת צדקה, ולכן כל אחד מהם מוסיף קלבון להשלמת מחצית השקל שלו. סימן הוא שאף נכסיהם בשותפות ועדריהם מעורבים יחד, ואין להם בעלים יחיד - ולפיכך "פטורין ממעשר בהמה".
ומצד שני: "שחייבין במעשר בהמה" - במקרה שהעיזבון עדיין שלם וטרם נטלו האחים את חלקיהם הנפרדים, נחשב העיזבון כבעלים יחיד של העדרים ויש חיוב להפריש מעשר בהמה. אך אז "פטורין מן הקלבון", שכן משמשלם העיזבון את השקל עבור שני הבנים, הרי זה כאב או כעיזבון המשלם עבור בניו, והם כמקבלי צדקה, ואין חובה להוסיף קלבון.
כעת מדגימה המשנה את העניין, וכאן נעשית קריאתה המדוקדקת מורכבת ביותר. נאמר: "קנו מתפיסת הבית" - כך יש להבין את המילה "קנו" ואת האות מ' שאחריה, וכן פירש הברטנורא: הכוונה שהבנים יורשים מתפיסת הבית, כלומר מת אביהם והיו לו עדרים, והם היורשים והבעלים של אותם עדרים בירושה, אך עדיין לא חילקו את העיזבון. הואיל ועדיין יש כאן בעלים יחיד - "חייבין", יש חובת מעשר בהמה. "ואם לאו פטורין" - ואם כבר חילקו את העיזבון בין שניהם ופנה כל אחד לדרכו, עשרה כבשים לכל אחד מתוך עשרים שבעדר, פטורים הם ממעשר בהמה.
"חלקו וחזרו ונשתתפו" - חילקו את העדר ונטל כל אחד את עשרת כבשיו, ולאחר מכן החליטו לשוב ולהיות שותפים בכל ענייניהם. במקרה זה "חייבין בקלבון" - כשהם נותנים שקל אחד שלם עבור שניהם, הרי הם שותפים כלכליים המתחלקים בחובותיהם ואין זו נדבה, ולכן מוסיף כל אחד מהם קלבון. "ופטורין ממעשר בהמה" - שהרי זהו עדר שבבעלות משותפת, ופטור מחיוב מעשר בהמה.
מקור הדין:
יסודו של הפטור הטכני, שעדר שאינו בבעלות פרטית אינו חייב בהפרשת מעשר בהמה, הוא הפסוק בספר שמות פרק י"ג: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך" - "יהיה לך" משמעו שיהיה שלך, בלשון יחיד. ואף שהקשר הפסוק עוסק בבכורות, לומדים ממנו למעשר בהמה. אלו הם עניינים טכניים, אך זהו הדין, ובעזרת השם הדברים ברורים.