אנו עומדים במסכת בכורות, פרק ב' משנה ג', המהווה המשך ישיר למשנה הקודמת. כאן עוסקים בבהמות שהוקדשו כראוי, כלומר שבשעת ההקדש לא היה בהן מום קבוע הפוסל אותן מלהיות קרבן. משהקדיש אדם את הפרה, העז או הכבש שלו, מקבלת הבהמה קדושת הגוף - היא קדושה בעצמותה, וחובה להביאה כקרבן.
אלא שפסוק מיוחד מלמד כי אם נולד בה לאחר מכן מום קבוע, הרשות בידו לפדותה. עם זאת, גם לאחר הפדיון נותר על הבהמה שריד של קדושה, ולפיכך כל שניתן לעשות בה הוא לשוחטה ולאוכלה, ובכסף הפדיון יש לרכוש בהמה חלופית.
לדוגמה: פרה שהוקדשה לעולה ונפל בה מום קבוע - הבעלים פודה אותה, ובכסף שקיבל קונה פרה חדשה שתשמש עולה תחתיה. הפרה הראשונה ניתנת לאכילה, אך לא הרבה מעבר לכך. פירוט אותו "לא הרבה מעבר לכך" הוא עניינה של משנתנו.
לשון המשנה:
"כל שקדם הקדשן את מומן" - כל בהמה מוקדשת (פרה, עז או כבש) שהוקדשה לפני שנפל בה מום קבוע, כלומר פגם תמידי הפוסל אותה מלהיות קרבן. נמצא שההקדש התחיל כראוי.
"או מום עובר להקדשן" - ואף אם בשעת ההקדש כבר היה בה פגם, ובלבד שהיה מום עובר החולף מאליו. פגם כזה אין בו כדי לעכב, ולפיכך בהמה שיש בה מום עובר מותרת בהקדש וחלה עליה קדושת הגוף, וכשיחלוף המום מאליו ניתן להקריבה.
"ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו" - בהמה מוקדשת רגילה, שנועדה לעולה או לשלמים, ולאחר מכן נפל בה מום קבוע, כגון שנקטעה רגלה. מעתה אין אפשרות להקריבה, ולפיכך פודים אותה, ובדמי הפדיון נרכש קרבן חדש.
ומה מעמדה של הבהמה לאחר הפדיון? אף שיצאה לחולין, נותרו בה שיירי קדושה המגבילים את השימוש בה, ואין היא חולין גמורים. בהמה כזו מותרת באכילה כחולין אף מחוץ לירושלים ואף בטומאה, אך למעשה לא הרבה מעבר לכך.
ההגבלות שמנתה המשנה:
"ופטור מן הבכורה" - מאחר שבקרבן שנפדה נותרו שיירי קדושה, ולד ראשון זכר הנולד לו אינו מקבל מעמד של בכור. הכלל הוא ש"אין קדושה חלה על קדושה": כשם שבאם נותרו שיירי קדושה, כך גם בוולדה, ולפיכך אין הוא בכור ואין חלות עליו הגבלותיו ומעמדו. דין זה נלמד מן הפסוק.
"ומן המתנות" - אף כאן על פי הפסוקים, ובניגוד למצופה: כאשר אדם שוחט את קרבנו שנפסל, אין הוא חייב לתת לכהן את מתנות הזרוע, הלחיים והקיבה.
"ואין יוצאין לחולין ליגזז וליעבד" - אף לאחר שיצאה הבהמה לחולין בפדיון, מחמת שיירי הקדושה שנותרו בה אסור לגוזזה ואסור לעבוד בה כבהמת עבודה.
"ולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן" - אף לאחר הפדיון נותרים ולדותיה וחלבה באיסור.
נמצא שכל שנותר לעשות בבהמה שחוללה ויצאה לחולין הוא לשוחטה ולאוכלה.
בהמה שנפל בה מום וטרם נפדתה:
מכאן ואילך מסיטה המשנה את מוקד הדיון, כדרך שעשתה במשנה הקודמת, מבלי לציין זאת במפורש. עתה מדובר בבהמת קדשים שיש בה קדושת הגוף ונפל בה מום קבוע, אך היא עדיין עומדת לפדיון וטרם נפדתה.
"ושחטן בחוץ חייב" - השוחט אותה מחוץ לעזרה חייב כרת. אף שאין הבהמה ראויה עוד לקרבן מחמת מומה הקבוע, כל עוד לא נפדתה קדושת הגוף עומדת בה, ואסור לשוחטה מחוץ לעזרה.
"ועושות תמורה" - מחמת אותה קדושת הגוף, האומר על בהמה אחרת שתבוא תחת הבהמה בעלת המום - לא בדרך פדיון אלא בדרך המרה - עובר על איסור תורה של תמורה, ואף על פי כן דבריו חלים והקדושה מתפשטת. הבהמה הראשונה נותרת עומדת לפדיון, והבהמה החדשה מתקדשת אף היא, ונמצאו שתי בהמות מוקדשות בידו.
"ומתו ייקברו" - בהמה שהוקדשה כראוי ולאחר מכן נעשתה בעלת מום, ומתה בטרם נפדתה, הרי פגרה עומד בקדושת הגוף. אין פודים אותו כדי להשתמש בדמיו לדבר אחר, ואין נותנים אותו למאכל כלבים. ההיתר היחיד היה פדיון לצורך אכילה, וכאן אין אפשרות לאוכלה שהרי נבלה היא, ולפיכך כל שנותר הוא לקבור את הפגר.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינה של בהמה שהקדשה קדם למומה. משנפל בה מום קבוע ונפדתה, נותרים בה שיירי קדושה: היא נאכלת כחולין, אך פטורה מן הבכורה ומן המתנות, אסורה בגיזה ובעבודה, וולדה וחלבה אסורים אף לאחר הפדיון. וכל עוד לא נפדתה, קדושת הגוף עומדת בה במלואה: השוחטה בחוץ חייב, היא עושה תמורה, ואם מתה - אין לה אלא קבורה.