בכורות, פרק ח', משנה ג'. מכאן ואילך פותחת המשנה סדרת מקרים העוסקים בספקות: אין בידינו לדעת בבירור מי היה הבכור, והשאלה היא מה הדין.
המקרה הראשון:
"מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים" - אישה שלא ילדה מעולם קודם לכן, וילדה שני בנים שהתערבבו בשעת לידתם (כגון שילדה במערה חשוכה, ולמחרת אין יודעים איזה מהם נולד ראשון). ברור אפוא שיש לאב בן בכור מאם זו, אלא שאין ידוע מי משני הבנים הוא.
"נותן חמש סלעים לכהן" - האב חייב בפדיון בנו הבכור, ואף שאין הוא יודע מיהו, עליו לתת את חמש הסלעים עבורו, שהרי מי מהם שיהיה - החיוב קיים.
"מת אחד מהן בתוך שלושים יום" - הפסוק אומר: "ופדויו מבן חודש תפדה". חיוב הפדיון חל מגיל חודש ואילך, וקודם לכן אין חיוב כלל. לפיכך, אם הבן שמת הוא שהיה הבכור, מעולם לא חל עליו חיוב פדיון, ושוב אין כל ודאות שקיים חיוב.
וזהו הכלל המלווה את כל המשניות הללו: חובת ההוכחה מוטלת על הכהן, שכן 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אם מבקש הכהן לחייב את האב בחמש הסלעים, עליו להוכיח שהן מגיעות לו, וכאן שוב אין בידו הוכחה. לפיכך שנינו שהאב פטור.
"מת האב והבנים קיימין":
כאן עברו שני הבנים את גיל שלושים יום עוד בחיי האב, כך שחיוב הפדיון כבר חל, ואילו האב מת בטרם נתן את חמש הסלעים. כל בן כשלעצמו אינו יודע שהוא הבכור, ולפיכך פטור באופן אישי: לכל כהן הבא לתבעו יכול הוא לומר 'המוציא מחברו עליו הראיה', ואין חובה על הבן לפדות את עצמו.
אולם כיוון שהחיוב חל על האב בחייו, רובץ החוב על נכסיו כחוב ממוני לכהן, ולכהן תביעה על העיזבון. השאלה היא מה הדין כאשר חילקו הבנים את הנכסים בטרם גבה הכהן את המגיע לו, ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה.
שורש המחלוקת נעוץ במושג 'ברירה' (הקצאה למפרע), והעיון בו מורכב וחורג ממסגרת ביאור המשנה. נעמוד אפוא על השורה התחתונה של שתי השיטות.
שיטת רבי מאיר:
מעמדם של שני האחים לאחר שחילקו ביניהם את הירושה - כך לפי הברטנורא, ואילו בגמרא הדבר נתון בספק - הוא מעמד של 'לקוחות': כאילו סחר כל אחד מהם וקנה את חלקו בתמורה לחלקו בחצי השני.
ובלוקח הדין הוא שאין הנכס שקנה משועבד לחובות קודמים, אלא אם כן נרשמו בשטר. הלוואה שנעשתה בעל פה בלבד ('מלווה על פה') אינה משעבדת את הנכס. לעומת זאת, הקונה נכסים ובאה אשת המוכר ותבעה את כתובתה שלא נפרעה - גובה היא מן הנכסים שקנה, שכן הכתובה היא 'מלווה בשטר', חוב הרשום במסמך שהשעבוד רובץ מכוחו על הנכסים.
חיוב חמש הסלעים שהותיר האב אכן קיים על העיזבון, אך אין לו רישום פיזי: אין שטר ואין חוזה. לפיכך יכול כל אחד מן האחים לומר לכהן: אין בידך שטר, ואיני חייב לשלם לך מן החצי שקניתי; מעולם לא הוכח שאני הבכור, והעיזבון אמנם היה חייב לך, אך אני לוקח וקונה, ואין עלי מחויבות כלפיך.
לפיכך שנינו: "אם נתנו עד שלא חלקו - נתנו" - אם ניתנו חמש הסלעים לכהן קודם חלוקת העיזבון, מה שניתן ניתן, שהרי באותה שעה עדיין רבץ החיוב על העיזבון והכהן גבה בצדק. "ואם לאו - פטורין" - אם לא קיבל הכהן את תשלומו קודם שחילקו האחים את העיזבון, פטור כל אחד מהם, מאחר שדינו כלוקח.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק וסובר שדין שני הבנים כדין יורשים (אף זאת על יסוד ההנחה בעניין 'ברירה'), כלומר שכל אחד מהם ירש נכסים משועבדים, ואין להם דין לוקח הפוטרם מן התשלום. לפיכך, כאשר בא הכהן ותובע מהם את חמש הסלעים, חייבים הם לשלם ולהתחלק בהוצאה שווה בשווה, שכן התביעה עומדת בעינה על הנכסים.
יש מן המפרשים המבארים את דברי רבי יהודה בדרך אחרת ומעניינת: אף רבי יהודה מודה שדינם כלקוחות, אלא שהוא אומר להם - אמת שאין הלוקח חייב לשלם על חוב שלא נרשם בשטר אלא נעשה בהסכם שבעל פה בלבד, אולם מאחר שהתורה עצמה כתבה שהאב חייב בחמש סלעים אלו, נחשב חיוב פדיון הבן כ'מלווה בשטר', כמי שכתוב בחוזה - התורה כתבה זאת שחור על גבי לבן, כביכול. אף לפי גישה זו מסקנת רבי יהודה היא שיש לשלם לכהן.
וההלכה בכל מקרה כרבי יהודה: העיזבון חייב, ולפיכך היורשים משלמים - הכהן גובה משני האחים את חמש הסלעים, והם מתחלקים בתשלום שווה בשווה.