בכורות פרק ו', משנה ג' - ממשיכים בדיני המומים שבעין. במשנה זו שני מומים: החוורוור והמים הקבועים, ושניהם צריכים להיות קבועים ויציבים במקומם באופן תמידי:
חוורוור - "חיוור" בארמית הוא לבן, והכוונה לכתמים או לנקודות לבנות המצויים בעין דרך קבע ומכסים את החלק השחור שבה.
מים הקבועים - עין הדומעת בתמידות, דמעות שאינן פוסקות.
איזהו חוורוור הקבוע?
אומרת המשנה: "כל ששהה שמונים יום" - כתם לבן שנשאר על שחור העין במשך שמונים יום. "רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותה שלוש פעמים בתוך שמונים יום" - לדעתו יש לבדוק שלוש פעמים במהלך שמונים היום, היינו כל עשרים ושבעה יום בקירוב (כארבעה שבועות), משום שחוששים שמא נעלמו הכתמים הלבנים וחזרו. ולהלכה נפסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס.
מים הקבועים:
מהי עין דומעת שאין לה רפואה? הבדיקה נעשית באמצעות מאכל: "אכל לח ויבש של גשמים" - מאכילים את הבהמה תבואה לחה ותבואה יבשה שגדלו בשדה המושקה במי גשמים, ולא במי השקיה. אם אין בכך כדי לרפא את עיניה הדומעות, הרי זו בעיה קבועה.
ומהם הלח והיבש?
הלח - תבואה שגדלה באדר ובמחצית הראשונה של ניסן, ובתחילת האביב היא עדיין ירוקה ורכה.
היבש - תבואה שגדלה באלול ובמחצית הראשונה של תשרי, לאחר הקיץ, כשהיא יבשה לגמרי.
תחילה מאכילים אותה בלח ולאחר מכן ביבש, מתבואה שגדלה בשדה הניזון ממי גשמים בלבד - שדה טובה, חזקה ובריאה - וזו אמורה לרפא את העיניים. אם לא הועילה הבדיקה, הרי זה מום קבוע.
שתי דרכים שבהן אין הבדיקה מוכיחה דבר:
"לח ויבש של שלחין" - האכיל אותה לח ואחר כך יבש, אך התבואה הובאה משדה שלחין (שדה מושקה) ולא משדה הניזון ממי גשמים.
"או אכל יבש ואחר כך אכל לח" - שינה מן הסדר והקדים את התבואה היבשה שגדלה בסוף הקיץ, באלול ובתשרי, לתבואה הלחה שגדלה באדר ובניסן.
בשני המקרים הללו קובעת המשנה: "אינו מום, עד שיאכל היבש אחר הלח" - הדרך היחידה לברר את הדבר היא להאכילה תחילה בתבואה הלחה ולאחר מכן ביבשה. ואם אף אז לא נתרפאה, הרי זה מום קבוע.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מומים שבעין: החוורוור - כתמים לבנים המכסים את שחור העין, הנקבע בשהיית שמונים יום ובבדיקה שלוש פעמים בתוכם כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס שנפסקה להלכה; והמים הקבועים - עין דומעת בתמידות, הנבחנת בהאכלת תבואה לחה ולאחריה יבשה משדה של גשמים דווקא ובסדר זה דווקא, ורק אם לא נתרפאה בכך הרי זה מום קבוע.