בכורות ה:ג. במשנה זו נרחיב באיסור להטיל מום בבכור, מום שיהפוך אותו לבעל מום קבוע. איסור זה הוא מן התורה: התורה מורה כי בבכור אסור שיהיה מום, ודרשו חז"ל שאין הדברים אמורים בהטלת המום בלבד אלא אף בגרימתו. איסור זה נמנה כאחת המצוות, והמטיל מום בבכור במזיד - בעדים ובהתראה - לוקה מן התורה.
היקף הקנס שקנסו חכמים:
מי שעבר והטיל מום, קנסוהו חכמים לבל ייצא שכרו בהפסדו ולא יימצאו הרמאים נשכרים. השאלה היא מהו היקפו של קנס זה. אומרת המשנה: הצורם את אוזן הבכור, כלומר החורץ את סחוס האוזן. לדעת רבי אליעזר, מאחר שאדם זה הטיל את המום במעשה אסור, שוב לא יוכל לעולם לאכול את הבהמה על סמך אותו מום. אולם כאשר נולד בבהמה מום חדש מאליו, שאין לו כל קשר למעשה שעשה, והוא מום קבוע - רשאי הבעלים הכהן לשחוט על סמך המום החדש. כלומר: אין אדם משתכר ממה שהטיל מום בבהמתו, אך אם נולד בה מום אחר במקום אחר, הותרה בשחיטה. זוהי השיטה וזו ההלכה למעשה.
יתרה מזו: אב כהן שהטיל מום בבכור, ולאחר מיתתו ירשוהו בניו - רשאים הם לאכלו מיד, שכן לא הם עשו את המעשה הפסול.
מעשה ראשון: הפקיד הרומי והאיל:
המשנה מביאה שני מעשים הממחישים את העקרונות הללו. המעשה הראשון: היה זכר של כבשה שהזקין, וצמרו הארוך היה נגרר עד לארץ. ראוי לתמוה מדוע נקטה המשנה תיאור ארוך זה ולא השתמשה במילה "איל" עצמה. פקיד רומי ראה את הכבש המגוחך למראה, המכוסה בצמר מיותר, ושאל: "מה טיבו של זה?" (אין הכוונה לשאלה על טבעו של הדבר, אלא כלשון השאלה על טיבו ומהותו).
שאלתו הייתה כפולה: ראשית, מעולם לא ראה כבש כזה, ומהו מראה משונה זה? שנית, מה ההסבר להתנהגות זו? הרי הצמר הוא סחורה יקרת ערך, ומדוע ייתן אדם לצמר להתבזבז ולא יגזזנו ויאספנו? אין הדבר מתקבל על הדעת.
השיבו לו: "בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום" - כבש בכור הוא, ואין אנו רשאים לשחטו אלא אם נולד בו מום, ולפיכך מניחים אנו אותו לרעות. אותו פקיד סבר שהמום צריך להיווצר בדרך טבעית, ולפיכך נטל פגיון וצרם את אוזן האיל. מדוע עשה כן? ללא כל טעם, אלא כדרך המשחיתים כתובות על כותל יפה כדי להשאיר את חותמם. עיקר הדבר: לא הייתה לו כל כוונה שיהיה למעשהו משמעות הלכתית.
בינתיים חשב הבעלים היהודי: הרי האוזן סדוקה, ובעל מום הוא - האם ניתן לסמוך על מום זה ולשחוט את הבהמה? "ובא מעשה לפני חכמים והתירו" - השיבו חכמים: מה לי אם זאב נשך את אוזנו ומה לי אם רומי צרם את אוזנו? הרי לפנינו מום קבוע, ומותר לשחוט על פיו.
ראה הפקיד הרומי כי מיד לאחר שצרם את האוזן, כבר למחרת שחטו ואכלו, ואמר בלבו: אעשה טובה ליהודים אלו, ואולי ישיבו לי כגמולי. "והלך וצרם בכורות אחרים - ואסרו". מאחר שכעת פעל הגוי לא לצורך עצמו אלא כדי להועיל ליהודים ולהתיר את בכורותיהם באכילה, הרי זה כאילו עשו זאת היהודים בעצמם, ומדרבנן אין לסמוך על מום זה לשחיטה. יסוד זה דומה מאוד לדיני אמירה לעכו"ם, האוסרים לבקש מגוי שיעשה מלאכה עבורך בשבת.
מעשה שני: הילדים והזנבות:
המשנה מביאה מעשה נוסף, שבו אירע דבר דומה בנסיבות אחרות: ילדים ששיחקו בשדה, ומשלא היה להם עיסוק אחר, קשרו את זנבות הכבשים זה לזה. נתלש זנבו של אחד הכבשים, והוא היה בכור. כעת חסר הבכור זנב, וזהו מום. השאלה היא: הואיל וילדים יהודים עשו זאת, האם ניתן לשחוט על סמך מום זה? הובא הדבר לפני חכמים, והתירו: לילדים לא הייתה כל כוונה לתלוש את הזנבות, ומאחר שלא ייחסו למעשיהם משמעות הלכתית אלא שיחקו בעלמא - הרי זה בעל מום ומותר בשחיטה.
ראו הילדים כי עשו שירות טוב, ואמרו: נוכל לערוך סעודת בשר מדי ערב אם רק נשיג עוד כמה. הלכו וקשרו יחדיו זנבות של בהמות בכור נוספות, בחפצם בבשר לארוחתם. אמרו חכמים: לא. כל שנעשה מלכתחילה כדי ליצור את המום, הרי זו כוונה להטיל מום. אף שילדים הם, כיוון שנעשה הדבר בכוונה - נאסר בהנאה, ואין הבעלים רשאי לסמוך על מום זה כדי לשחוט את הכבש.
המשנה מסכמת את הכלל: כל שנעשה בכוונה כדי לגרום פצע או להטיל מום קבוע - אסור, ואינו מתיר את הבהמה באכילה. אך אם אירע הדבר שלא בכוונה, כגון הרומי שחתך את האוזן או הילדים שתלשו את הזנבות - מותרת הבהמה, ורשאים לשחטה על סמך אותו מום.
שאלת הגמרא על "זה הכלל":
הגמרא שואלת את השאלה שיש לשאול תמיד: בכל מקום שנאמר "זה הכלל" - אף שראינו במשנה האחרונה שבפרק הקודם מצב חריג - השימוש הרגיל בביטוי זה הוא לסיכום עקרונות המשנה, ועל כך שואלת הגמרא תמיד: מה בא הכלל לרבות? הרי זה עתה שנינו את המשנה עצמה.
משיבה הגמרא: הכלל בא לרבות גרמא. כלומר, אף מי שאינו מטיל את המום במעשה ישיר, אלא מסדר את הנסיבות וגורם לבהמה שיוטל בה מום - אף מום זה נחשב מום פסול שאין שוחטים על פיו. לדוגמה, אדם היודע שבשדה פלוני פרושה גדר תיל מרובה, ואומר: נניח לכבשים לרעות בשדה זה, ובין גדרות התיל ייתלשו אוזניהן וייווצרו המומים מאליהם. שולח הוא את כבשיו לרעות שם, ואכן הן שבות פצועות מחמת גדר התיל. הואיל ולא עשה מעשה ישיר אלא גרם לדבר בעקיפין, בתורת גרמא, אין לסמוך על מום זה ואין שוחטים על פיו. זו ההלכה למעשה, וזהו החידוש שבא "זה הכלל" לרבות: הגורם למום בדרך עקיפה בתורת גרמא.