בכורות פרק ד', משנה ג'. אנו עוברים כעת אל נושא המומחה - איש המקצוע. כדי לקבוע אם לבכור יש מום קבוע, מום תמידי ופגם שאינו חולף, להבדיל ממום עובר שהוא זמני בלבד, יש להראותו למומחה.
מיהו המומחה:
אין די בכך שאדם בקיא בדיני מומים, ואף לא בכך שהוא מומחה בידע הווטרינרי הנוגע לעניין, ואף לא בכך שהוא רב. כל אלו אכן נדרשים, אך אין בהם די. נדרשת סמיכה ורשות רשמית מבית דין בארץ ישראל, מן הסנהדרין או מן הנשיא עצמו, ובלעדיה אין אדם רשאי לפסוק ולהתיר בכורות. זוהי הקטגוריה השלישית של הסמיכה:
"יורה יורה" - רשות לפסוק בענייני איסור והיתר.
"ידין ידין" - רשות לשמש כדיין בבית דין לענייני ממונות.
"יתיר יתיר" - רשות להתיר בכורות, הניתנת אך ורק על ידי בית דין בארץ ישראל, הסנהדרין או הנשיא עצמו.
השוחט את הבכור ולאחר מכן מראה את מומו:
מה דינו של מי שלא פנה למומחה קודם השחיטה, אלא שחט את בהמתו מתוך ודאות שהיא בעלת מום, ורק לאחר מכן הראה את המום לאדם המוסמך והראוי לכך? זהו המקרה שבו עוסקת משנתנו: "השוחט את הבכור ומראה את מומו" - הוא נהג בסדר הפוך, שהרי היה עליו להראות את המום תחילה ולקבל היתר לשחוט, ורק אחר כך לשחוט.
שיטת רבי יהודה: אם בדיעבד בחן המומחה את המום וקבע כי אין הוא עתיד להתרפא וזהו מום קבוע לצמיתות - אף שנהג שלא כשורה בכך שלא נועץ במומחה מראש, הואיל והמומחה מאשר את הדבר, מותר לו לאכול את הבהמה.
שיטת רבי מאיר: "הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - אסור". האדם לא נהג על פי הנוהל הראוי, שכן חובה להראות תחילה את הבכור למומחה ולשוחטו על פי פסיקתו בלבד, ולא קודם לכן. לפיכך הוא נקנס ולא יוכל לאכול את הבהמה לעולם. ראוי לזכור כי ייתכן שמדובר כאן בתלמיד חכם, ואף על פי כן נקנס.
טעמי המחלוקת:
שיטתו של רבי מאיר מבוססת על החשש שאף כאשר ברור לכאורה שהבהמה הייתה בעלת מום, ייתכן שחל בה שינוי לאחר המיתה, ובמיוחד כאשר המום הוא בעין: העין משתנה ומתעוותת מחמת אופן המיתה, וממילא שוב אין המומחה יכול לקבוע בביטחון אם לפניו מום קבוע אם לאו. לפיכך בדיעבד מאוחר מדי, ואין אוכלים אותה.
רבי יהודה משיב כי אכן כך הוא, אולם ישנם מומים רבים שאינם בעין ואינם מושפעים כלל מן המיתה. כך למשל כאשר חסרה לבהמה רגל - ברור לחלוטין שהיא בעלת מום, ולפיכך יש להתיר.
רבי מאיר ורבי יהודה מסכימים ביניהם באותם מומים העלולים להשתנות מחמת המיתה, כגון המום שבעין. אלא שרבי מאיר סבור כי משנתיר לאנשים לשחוט תחילה ולשאול לאחר מכן, ייטלו את העניינים לידיהם ויצאו מכך תקלות וטעויות רבות. לפיכך קבע כלל גורף: חובה להראות את הבכור למומחה תחילה, ואם לא עשה כן - נאסר עליו לאכול בכור זה.
הלכה למעשה בזמן הזה:
בימינו אין מומחה סמוך שבידו רשות להתיר בכורות. פוסק השולחן ערוך, כי יהודי שיש ברשותו בכור ואינו יכול להראותו למומחה, רשאי להראותו לשלושה - לא מומחים סמוכים ממש, אלא שלושה היודעים את מלאכתם. קוראים לשלושה רבנים, ואם הם משוכנעים במשותף כי לפניהם מום קבוע, בידם להתיר את הבכור. כך אכן נעשה הדבר למעשה בזמן הזה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קביעת מום קבוע בבכור מסורה למומחה שקיבל סמיכת "יתיר יתיר" מבית דין שבארץ ישראל, מן הסנהדרין או מן הנשיא. נחלקו התנאים בשוחט את הבכור ורק לאחר מכן מראה את מומו: רבי יהודה מתיר בדיעבד כשהמומחה אישר שהמום קבוע, ורבי מאיר אוסר וקונס, מחשש לשינוי הבהמה לאחר מיתה ומחמת החשש להפקעת הסדר הראוי. למעשה בזמן הזה, בהיעדר מומחה סמוך, מתירים את הבכור על פי שלושה היודעים את מלאכתם.