בכורות, פרק א', משנה ג'. במשנה זו אנו פותחים בדיון במצבים של ספק - מקרים שבהם אין ודאות אם הבהמה שלפנינו חייבת בדיני פטר חמור.
שני עניינים נפרדים עומדים לבירור:
איסור ההנאה: אם הבהמה היא אכן פטר חמור - חמור זכר בכור - אין להשתמש בה עד שתיפדה. זהו איסור הנאה, עניין שבין הבעלים לבורא, בגדר איסור והיתר.
החיוב הממוני לכהן: חובה נפרדת לתת לכהן את הבהמה המשמשת לפדיון אותו פטר חמור. בדרך כלל מדובר בשה, עז או כבש; המשנה נוקטת בלשון "טלה", כלומר ולד, כבש צעיר, שהוא הגרסה הזולה של שה, וסביר שזו תהיה הבחירה המעשית.
מכאן, שבמצב של ספק שבו אין הכהן יכול להוכיח שמגיע לו דבר, נוקטים בכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" - נטל ההוכחה מוטל על התובע. לפיכך, אם אין הכהן יכול להוכיח שחמור זה חייב בפדיון פטר חמור, אין הוא רשאי לתבוע את שה הפדיון. ואף על פי כן, מוטלת על הבעלים חובה לפדות את החמור הזכר שהוא ספק בכור, שכן עד שיעשה כן אינו רשאי ליהנות ממנו ולהשתמש בו.
אתון אחת שלא ביכרה:
שני זכרים: "חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים" - אתון שזהו היריונה הראשון והיא לא המליטה מעולם. הבעלים עזב אותה בלילה כשהיא מעוברת, ובבוקר מצא במכלאה שני עיירים זכרים. אין הוא יודע מי מהם הבכור, אך ודאי שאחד מהם בכור וטעון פדייה, והטלה שנפדה עליו שייך לכהן. לפיכך אומרת המשנה: "נותן טלה אחד לכהן" - הכהן מקבל טלה אחד בלבד. הבעלים אומר: "איני יודע איזה משני החמורים הוא הבכור, אך איזה מהם שיהיה - פדוי הוא על טלה זה", נותן את הטלה לכהן, ומעתה רשאי ליהנות משני הזכרים.
זכר ונקבה: בבוקר נמצאו בדיר שני ולדות, עייר זכר ועיירה נקבה. ייתכן שהזכר נולד ראשון, ואז הוא טעון פדייה והשה שנפדה עליו שייך לכהן; וייתכן שהנקבה נולדה ראשונה, ואז אין כל חובת פדייה. מצד הבעלים, קיימת אפשרות שהזכר נולד ראשון, ולכן עליו לפדותו מספק, שהרי אינו רשאי להשתמש בחמור עד שיפדנו. מנגד, אין הכהן יכול להוכיח שהזכר נולד ראשון, ולפיכך אין ביכולתו להוציא דבר. אומרת המשנה: "מפריש טלה אחד לעצמו" - מייעד שה אחד לפדיון החמור הזכר אם יהיה בכך צורך, ושומר את השה לעצמו ללא כל הגבלה: רשאי לאוכלו, לגוזזו וכל שיחפוץ. גם החמור וגם השה מותרים לו לחלוטין.
שתי אתונות שלא ביכרו:
שני זכרים: בלילה היו שתי אתונות מעוברות בהיריון ראשון, ובבוקר נמצאו במכלאה שני עיירים בני יומם. ברור אפוא ששניהם בכורות, ולפיכך חייבים הבעלים בשני טלאים לכהן. אמנם אין ידוע איזה מן החמורים שייך לאיזו מן האימהות, אך אין בכך נפקא מינה. הבעלים נוטל שני טלאים, אומר: "שני החמורים הבכורות פדויים בטלאים הללו", ונותן את שניהם לכהן.
זכר ונקבה: בבוקר נמצאו שני ולדות, זכר ונקבה. הזכר ודאי בכור, אלא שאין ידוע מאיזו אם נולד, ולפיכך חייבים הבעלים בפדיון אחד בלבד ובטלה אחד לכהן.
שני זכרים ונקבה: אף אם נמצאו שני זכרים וגם ולד נקבה, ודאי שאחת מן האתונות ילדה זכר, שהרי אם האחת ילדה נקבה - השנייה ילדה זכר. נמצא שאחד משני הזכרים בכור בוודאי, וייתכן ששניהם בכורות. כיצד ינהג? יאמר: "אם רק אחד מהם בכור, הרי הוודאי נפדה על שה זה, ואת השה אני נותן לכהן; ואם שניהם בכורות, אפדה את הראשון על שה זה ואת השני על שה נוסף". השה הראשון, שהוא ודאי של כהן, ניתן לכהן; ואילו השני, שאין ודאות לגביו, נשאר בידי הבעלים. לפיכך אומרת המשנה: "נותן טלה אחד לכהן" - שהרי אחד ודאי מגיע לו; ואילו השני, כיוון שאין הכהן יכול להוכיח שהוא שלו, נשאר אצל הבעלים מדין "המוציא מחברו עליו הראיה". ומעתה מותרים הן הזכרים והן הנקבה בלא כל הגבלה.
שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים: בלילה היו שתי אתונות מעוברות בהיריון ראשון, ובבוקר נמצאו שתי נקבות ועייר זכר אחד, או שתי נקבות ושני עיירים זכרים. במקרה זה ייתכן ששתי האתונות המבכירות המליטו נקבה, ואם כן אין כל חובה כלפי הכהן, ומדין "המוציא מחברו עליו הראיה" אין נותנים לו דבר. מנגד, ייתכן שהזכרים היו בכורות, ולפיכך - יהיה מספר הזכרים אשר יהיה - יש לפדותם על טלאים, והטלאים נשארים בידי הבעלים. וזהו שנאמר במשנה: "אין כאן לכהן כלום" - כיוון שאין הכהן יכול להוכיח שחייבים לו דבר, שהרי ייתכן ששתי הנקבות הן הבכורות, אין הוא מקבל מאומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך ההכרעה במקרי ספק בפטר חמור, מתוך הבחנה בין שני העניינים: חובת הפדייה המוטלת על הבעלים מחמת איסור ההנאה, הקיימת אף בספק, לבין הזכות הממונית של הכהן, שאינה קיימת אלא בוודאי, מדין "המוציא מחברו עליו הראיה". על פי יסוד זה נקבע בכל מקרה ומקרה כמה טלאים ניתנים לכהן וכמה נשארים בידי הבעלים.