אנו ממשיכים בפרק ט' במסכת בכורות, משנה ב', ובה המשך העיסוק במעשר בהמה. המשנה באה להבהיר יסוד חשוב: אף שאדם מחויב להפריש מעשר מכל בהמה עשירית שנולדה ברשותו במהלך השנה - מראש חודש אלול ועד ראש חודש אלול - אין החיוב חל על כלל הבהמות שבבעלותו כמקשה אחת, אלא על כל עדר ועדר בפני עצמו. כאשר העדרים רחוקים זה מזה מבחינה גיאוגרפית עד כדי כך שאין אפשרות לצרפם, כלומר שאין רועה אחד יכול להשגיח ולרעות את שניהם, הרי כל עדר נושא בחיובי מעשר נפרדים משלו.
לשם המחשה: אדם שברשותו שני עדרים, האחד בבית שמש והאחר באילת - מרחק שאין רועה אחד יכול לגשר עליו - ובכל אחד מהם חמישה עשר טלאים מוולדות אותה שנה. הוא מעשר את שבבית שמש בפני עצמם ומוציא מהם אחד, העשירי היוצא מן הפתח, וכן מוציא אחד מן העדר שבאילת. אף שברשותו שלושים ולדות שנולדו, אין הוא נותן אלא שתי בהמות למעשר בהמה, משום ששני עדרים נפרדים לפניו שאינם מצטרפים. כיצד פועל דין זה - זהו נושא המשנה שלפנינו.
לשון המשנה:
"מעשר בהמה מצטרף כמלוא רגל בהמה רועה" - הלכות מעשר בהמה, לעניין הגדרת עדר שיש לעשרו כאחד, קובעות שמצטרף כל מה שנמצא בטווח המרעה והשוטטות של אותו עדר. משמעות הביטוי כפשוטו: מלוא מרחק ההליכה של רגל הבהמה הרועה.
"וכמה היא רגל בהמה רועה" - עד היכן רשאיות הבהמות לרעות ולהתרחק? המדד אינו כמה רחוק מסוגלות הבהמות ללכת, אלא עד כמה מוכן הרועה להשגיח עליהן: שמונה מיל לכל כיוון. (מיל הוא כאלפיים אמה, וכשיעור קילומטר בקירוב; המילה "מייל" בלועזית אכן נגזרה ממנו, אך להלכה השיעור קרוב יותר למרחק של קילומטר.)
שמונה מיל לכאן ושמונה מיל לכאן הרי שישה עשר, וזוהי לשון המשנה: "שישה עשר מיל". נמצא שכל הבהמות המצויות בתוך טווח של שישה עשר מיל זו מזו נחשבות עדר אחד; ואם שני העדרים מרוחקים זה מזה יותר מכך, הרי לפנינו שתי חובות מעשר נפרדות.
"היה בין אלו לאלו שלושים ושניים מיל - אינן מצטרפין":
לכאורה אין סיבה שהמשנה תנקוט דווקא שלושים ושניים מיל, שהרי די היה לומר שיותר משישה עשר מיל אינם מצטרפים. אלא שהמשנה נקטה מספר זה מפני מקרה מיוחד שהיא באה ללמדנו.
"היה לו באמצע - מביאן לאמצע ומעשרן באמצע" - כאשר שני עדרים, עדר א' ועדר ג', רחוקים זה מזה שלושים ושניים מיל, ודאי שאינם מצטרפים. אך אם יש לו עדר נוסף, עדר ב', העומד באמצע הדרך - במרחק שישה עשר מיל מזה ושישה עשר מיל מזה - הרי כולם מצטרפים ומתחברים יחד, שכן כולם נמצאים בטווח הליכה זה מזה. לפיכך מביאם למקום האמצעי ומעשר את שלושת העדרים כאחד, מפני שאינם מופרדים במרחק העולה על שישה עשר מיל.
דעת רבי מאיר - "הירדן מפסיק למעשר בהמה":
רבי מאיר מוסיף נקודה נוספת: מלבד עניין המרחק, אם נהר הירדן חוצץ בין שני העדרים, נחשבים הם שני עדרים נפרדים לעניין מעשר, ומעשר את זה בנפרד מזה. יסוד סברתו הוא דרשה מפסוק בספר יהושע - עניין טכני שאינו מן הפסוקים המוכרים בהקשר זה.
אולם אין הלכה כרבי מאיר. להלכה אין מתחשבים בירדן כמפסיק, ואין שני העדרים נעשים שתי חובות מעשר נפרדות אלא אם כן מרוחקים הם זה מזה למעלה משישה עשר מיל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחיוב מעשר בהמה נקבע לפי עדרים, וגדר הצירוף הוא "כמלוא רגל בהמה רועה" - שישה עשר מיל, שמונה לכל כיוון מן הרועה. עדרים המרוחקים שלושים ושניים מיל אינם מצטרפים, אלא אם כן עומד ביניהם עדר אמצעי המקרבם, ואז מביאם לאמצע ומעשרם כאחד. רבי מאיר סובר שאף הירדן מפסיק ומחלק בין העדרים, אך אין הלכה כמותו.