בכורות, פרק ד' משנה ב'. זה עתה למדנו כי כל הטיפול בבכור חייב להיעשות בתוך שנתו הראשונה לפי לוח השנה היהודי. עתה נעמוד על משמעותו המעשית של כלל זה.
חלוקת התפקידים בין הישראל לכהן:
הישראל: משנולד לו בכור, אין עליו לשקול כלל אם יש בו מום אם לאו - בכל מקרה עליו למוסרו לכהן.
הכהן: אם הבכור תם - חייב להקריבו כקרבן; ואם הוא בעל מום - רשאי לאוכלו, ובלבד שיעשה זאת בתוך אותה שנה. כך או כך, מוטל עליו להקריבו או לאוכלו.
נפל בו מום בתוך שנתו:
מה הדין אם באמצע אותה שנה נפל בבכור מום? מעתה שוב אינו קרב על גבי המזבח, אלא נאכל. ומהי מסגרת הזמן לאכילתו? השנה הראשונה בלבד, שכן תאריך היעד המקורי עומד בתוקפו. נמצא שאם עברו עשרה חודשים מלידתו והוא היה תם כל אותה עת, ורק כעת נעשה בעל מום - נותרו חודשיים בלבד עד תום התקופה, ובהם חובה לאוכלו. המשהה זאת מעבר לכך עובר על מצוות עשה.
נפל בו מום לאחר שנים עשר חודש:
אם לא נפל בו מום במהלך שנים עשר החודשים הראשונים, ובינתיים גם לא הוקרב כקרבן - כגון בזמן שאין בית המקדש קיים - ולאחר מכן נפל בו מום, מהי מסגרת הזמן? שלושים יום שבהם עליו לשוחטו ולאוכלו, ואין להתעכב. המתעכב עובר אף הוא על מצוות עשה. ואולם גם אם לא עשה כן, עדיין מוטלת עליו החובה לשוחטו ולאוכלו, ואין בכך עונש נוסף מעבר לעצם העבירה על מצוות עשה.
לסיכום: הישראל מוסר את הבכור לכהן בכל מצב; הכהן מקריב את התם ואוכל את בעל המום בתוך שנתו. נפל המום בתוך השנה - זמן האכילה נותר עד תום אותה שנה בלבד; נפל המום לאחר שנים עשר חודש - ניתנים שלושים יום לשחיטתו ולאכילתו, והמתעכב עובר על מצוות עשה, אף שאין בכך עונש נוסף.