בכורות, פרק ה', משנה ב'. בחלק זה ניגש לדון במהותה של מתנת הבכור לכהן. עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו בתורה, ואין דינן שווה: ישנן מתנות המוגבלות לכהן ולבני ביתו בלבד, כתרומה, שאין אוכלה אלא כהן ומשפחתו; וישנן מתנות שאינן אלא הטבה כלכלית לכהן, והוא רשאי להמירן בכסף או להשתמש בהן כרצונו. כך בראשית הגז: הכהן רשאי לעשות ממנה שמיכה, למוכרה לחבריו ואף לנוכרי, שכן כל שקיבל הוא התועלת הממונית שבה.
השאלה העומדת לפנינו היא בבכור שנפל בו מום: האם הוא מותר באכילה לכהן ולבני ביתו בלבד, או שמא משנעשה בעל מום - להבדיל מקרבן - רשאי הכהן לצרף אליו את חבריו שאינם כהנים, ואפילו נוכרים, לאכילת הבהמה?
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"לא יימנה ישראל עם הכהן על הבכור" - לדעת בית שמאי, אף כשהבכור נאכל כבעל מום ונשחט בהיתר ולא כקרבן, אין אוכלים אותו אלא הכהן ובני ביתו.
"ובית הלל מתירין" - במקרה זה רשאי הכהן להאכיל ממנו כל אדם: לא רק מי שאינו כהן, אלא אפילו נוכרי.
יסוד המחלוקת - שני מקראות:
"ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר, פרשת קורח) - הכתוב מקיש את בשר הבכור לחזה ולשוק של שלמים. החזה והשוק ניתנים לכהנים, ורק הם ובני משפחותיהם אוכלים אותם ואין הם רשאים ליתנם לזרים. מכאן לומדים בית שמאי שאף הבכור, לא רק בשעה שהוא קרב כקרבן אלא אף כשהוא נאכל כבעל מום, מוגבל לכהן ולמשפחתו.
"בשעריך תאכלנו... כצבי וכאיל" (ספר דברים) - בית הלל לומדים מן הכתוב הזה, שאף הוא עוסק בבכור, שהבכור נאכל בכל מקום ואינו מוגבל לירושלים. יתרה מזו: צבי ואיל לעולם אינם קדושים בקדושת בכור, ואינם מוגבלים כלל, ובוודאי שכהן שיש בידו צבי או איל רשאי ליתן מהם לחבריו שאינם כהנים ואף לנוכרים. כך אף הבכור, משנאכל כבעל מום - אין בו הגבלה, ואין מניעה להאכילו למי שאינו כהן.
ומה יעשו בית הלל בהיקש לחזה ושוק? לדעתם בא ההיקש ללמד על זמן אכילתו, וכפי שמביא רש"י את דברי הגמרא: מן הכפילות שבלשון "יהיה" נלמד שזמן אכילת הבכור הוא שני ימים ולילה אחד, כדין אכילת שלמים, חזה ושוק, ולא יום אחד והלילה שלאחריו בלבד.
ההלכה, כמובן, כבית הלל: משנעשה הבכור בעל מום, אף מי שאינו כהן אוכל ממנו. אף בזמן הזה, מי שיש בידו בכור ונפל בו מום קבוע - הוא ובני ביתו אוכלים אותו, אף על פי שאינו כהן.
הקזת דם בבכור:
חלקה השני של המשנה עוסק בעניין חדש, ובתלמוד הבבלי אף נשנה כמשנה בפני עצמה. התורה אוסרת לגרום לבכור פצע, מום או פגם, וכפי שנרחיב במשניות הבאות. השאלה היא מה הדין כאשר יש הכרח לגרום פצע כדי להציל את הבהמה: האם הדבר מותר או אסור?
מקרה המשנה הוא בכור שחלה, ובעליו הביאו לפני מומחה שקבע כי יש להקיז לו דם, שכן ריבוי הדם מסכן אותו. בימי המשנה הוחזקה הקזת הדם כמועילה ביותר במקרים מסוימים. אלא שההקזה מחייבת חיתוך בגוף הבכור, וחיתוך זה עלול לגרום למום קבוע.
שלוש דעות נאמרו במשנה:
רבי יהודה: "בכור שאחזו דם - אפילו הוא מת, אין מקיזין לו דם". אמנם הדבר תלוי במקום החיתוך: חיתוך בגב הבהמה מתרפא והיא נשארת תמה, אך חיתוך באוזן או בשפה אינו מתרפא והבהמה נעשית בעלת מום קבוע. אלא שאדם העומד להפסיד ממון רב, ובהמתו גוססת לפניו, נתון בלחץ ובייאוש, ומתוך כך עלול לחתוך במקום האסור. משום כך אוסר רבי יהודה כל חיתוך, ואפילו במחיר מיתת הבהמה.
חכמים: "יקיז, ובלבד שלא יעשה בו מום" - ההקזה מותרת, ובלבד שייזהר לחתוך במקום המתרפא ולא ייגרם מום קבוע. ואם נעשה מום שאינו מתרפא, אין בכך היתר לשחוט את הבהמה ולאכלה, שהרי הוא עצמו גרם לפצע, ועליו להמתין עד שייפול בה מום אחר. סברת חכמים הפוכה מסברת רבי יהודה: דווקא משום שהאדם נתון בלחץ מפני אבדן בהמתו היקרה, אם לא יורוהו מה מותר ומה אסור יעבור על האיסור בכל מקרה. התורה אסרה לעשות בו חבורה, ומתוך לחצו יעשה חבורה בכל זאת, ואם לא ידע שיש לעשותה במקום המתרפא, יחתוך בכל מקום שהוא - באוזן, בעין או בשפה, ויעשה מום קבוע. לפיכך מורים חכמים שההקזה מותרת, אך במקום הנכון.
רבי שמעון: לשיטתו בכל התורה כולה, דבר שאינו מתכוון מותר, ולפיכך אין לחשוש: יקיז דם, ואם נעשה מום - אין בכך כלום, שהרי לא זו הייתה כוונתו. יתרה מזו, אף מותר לו לשחוט את הבהמה ולאכלה על סמך מום זה, שכן לא לכך התכוון.
יסוד שיטתו של רבי שמעון: העושה מעשה שכוונתו בו להיתר, ואגב מעשהו עלול להיווצר דבר אסור - המעשה מותר. הדוגמה הקלאסית לכך: אדם הנצרך להביא כיסא נוסף לשבע ברכות, וכדי להביאו עליו לגררו דרך החצר, וגרירה זו עלולה ליצור חריץ בקרקע, תלם הראוי לזריעה. אף שאסור לעשות חריצים בגינה, מותר לגרור את הכיסא, שכן כוונתו להביא כיסא ולא לעשות חריץ. אין מנתקים את כוונתו של האדם ממשמעות מעשיו ומהגדרתם.
ראוי לציין כי רבי שמעון עצמו מודה שכאשר מדובר ב'פסיק רישא', היינו שהמעשה יגרום בוודאות למום הקבוע, הדבר אסור. דבריו כאן אמורים במקרה שבו ייתכן שייעשה מום וייתכן שלא, ובכהאי גוונא מורה הוא להקיז, ואם נעשה מום - אין בכך פגם, ואף מותר לאכול את הבהמה מכוח אותו מום.
להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים לדורותיהם בשאלה המדויקת אם דבר שאינו מתכוון מותר או אסור: הרמב"ם פסק כאן ביסודו של דבר כרבי שמעון, ואילו הרא"ש, וכן מביא הט"ז, פסק ביסודו של דבר כחכמים. סוגיה זו מורכבת ורחבה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת בית שמאי ובית הלל בבכור בעל מום, שיסודה בהיקש "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה" מול "בשעריך תאכלנו כצבי וכאיל", ולהלכה כבית הלל שאף מי שאינו כהן אוכל ממנו. עוד למדנו את דין הקזת הדם בבכור החולה: רבי יהודה אוסר לגמרי מחשש שיעשה מום קבוע, חכמים מתירים במקום המתרפא ואוסרים לשחוט על מום שנעשה בידיו, ורבי שמעון מתיר מדין דבר שאינו מתכוון, ובלבד שאין הדבר בגדר פסיק רישא.
במשניות הבאות נעסוק בהרחבה בפרטי איסור הטלת מום בבכור.