לפנינו משנה ב' בפרק ב' של מסכת בכורות. משנה זו והמשנה שאחריה, המופיעות למעשה גם בפרק העשירי של מסכת חולין, עוסקות בבהמות מוקדשות ובפדיונן באופן כללי, ואין לכך קשר הדוק למסכת בכורות אלא בדרך אגב בלבד.
שני סוגי קדושה בהקדש:
קדושת הגוף - הדבר עצמו קדוש, וראוי לקרבן.
קדושת דמים - השווי בלבד מוקדש.
בפרות, בעיזים ובכבשים, בנסיבות רגילות, המקדיש אותם אינו יכול להקדישם אלא בקדושת הגוף, שיהיו קרבן בעל קדושה עצמית, ואין אפשרות של קדושת דמים בלבד.
לעומת זאת, בהמה בעלת מום קבוע - פגם שאינו עתיד לחלוף, כגון חסרון אבר - אינה ראויה לקרבן, ואף קיים איסור מן התורה להקדישה. ואם הקדישה, אין קדושת הגוף חלה עליה, שהרי אינה ראויה להיות קרבן, ואינה מקבלת אלא קדושת דמים - בדומה למקדיש ספר או עט להקדש, שהשווי בלבד מוקדש. מלבד עצם האיסור מן התורה, שייתכן שיש עליו עונש מלקות, נוצרות מכאן בעיות אפשריות רבות, שכן הבהמה מוקדשת ויש להסיר ממנה את הקדושה.
משנתנו עוסקת בבהמה שהיה בה מום קבוע תחילה ולאחר מכן הוקדשה: מה דינה, ומהן ההשלכות לאחר שהוציאה לחולין - בין במכירתה ובין בהעברת קדושת הדמים שבה על כסף או על חפץ אחר. ואילו המשנה הבאה תדון בבהמה שהוקדשה כראוי ולאחר מכן נפל בה מום, ובמעמדה לפני פדיונה ולאחריו.
יסוד משנתנו: בהמה שכבר היה בה מום קבוע, המונע את הבאתה כקרבן, וההקדש חל עליה בקדושת דמים בלבד - משנפדתה וירדה ממנה קדושת הדמים, חוזרת היא להיות בהמת חולין גמורה, ללא כל שריד של קדושה. ואלו פרטי ההלכות היוצאות מכך.
"כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן... ונפדו":
כל פרה, עז או כבש שהיה בהם מום קבוע מלכתחילה, שאינו מאפשר להביאם כקרבן, והמקדיש הקדישם - אין הם מקבלים אלא קדושת דמים, קדושה חיצונית. ומשפדה קדושה זו מעליהם, והכסף משמש כעת לעניין אחר, חוזרת הבהמה להיות בהמת חולין רגילה לגמרי. מכאן ואילך עוסקת המשנה בדינה של בהמה זו שיצאה לחולין.
"חייב בבכורה ובמתנות":
בכורה: אם אותה בהמה שנפדתה ממליטה ולד ראשון זכר, חל עליו דין בכור. זאת בניגוד לבהמת הקדש, שאין דין בכור חל על ולדה, לפי הכלל שאין קדושה חלה על קדושה. אך משנפדתה, ומעולם לא הייתה בה קדושת הגוף, הרי היא ככל פרה, עז או כבש רגילים.
מתנות: הכוונה למתנות כהונה. בסך הכול עשרים וארבע מתנות ניתנות לכהנים, ושלוש מהן ניתנות מבשר חולין רגיל, מן הבשר הנמכר באטליז, ואף בזמן הזה דין זה חל מעיקרו: הזרוע (הרגל הקדמית הימנית), הלחיים (הלחיים והלשון) והקיבה (אחת מקיבות הפרה, זו המשמשת להכנת גבינה). מתנות אלו אינן ניתנות לכהן בקדשים, אך בהמה זו, שלא הייתה בה אלא קדושת דמים ולאחר מכן חוללה לגמרי, דינה כחולין גמורים, ולפיכך השוחטה לאכילה חייב לתת ממנה את הזרוע, הלחיים והקיבה לכהן.
"ויוצאין לחולין ליגזז ולהעבד":
אף לעניין ההיתר לגזוז את הצמר ולעבוד בבהמה, כגון בהמת משא המושכת מחרשה, יוצאים הם לחולין. זאת בניגוד לקדשים, שבוודאי אין עובדים בהם, ואף בניגוד לבהמה שהוקדשה בקדושת הגוף ונפדתה לאחר שנפל בה מום, כפי שנראה במשנה הבאה: אף שאין היא מוקדשת עוד, נותר בה שריד של קדושה, ואין להשתמש בה לעבודה ואין לגזוז את צמרה, אלא לאוכלה בלבד. אך בהמה שלא הייתה בה אלא קדושת דמים ונפדתה, מותר אף לגוזזה ולעבוד בה.
"וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן":
הוולדות - העגלים, הגדיים והטלאים - מותרים בכל שימוש, וכן חלבן של הפרה, העז או הכבש מותר בשתייה ובכל שימוש שהוא, מרגע שנפדו.
מה דינה של הבהמה לפני הפדיון?
מכאן משנה המשנה את היקף הנושא ללא כל סימן מקדים, ויש לתת על כך את הדעת. עתה הדיון הוא בבהמה שהיה בה מום קבוע מלכתחילה, שהקדשתה הייתה פסולה ואסורה ולא חלה עליה אלא קדושת דמים - ומה דינה בעודה בקדושתה, בטרם נפדתה.
השוחטה בחוץ פטור: אף שדבר זה לכאורה אינו לפי הסברא, השוחט בהמה זו מחוץ לעזרה פטור. שכן הכלל הוא ששוחט קדשים הראויים לקרבן מחוץ לחצר המקדש חייב כרת, אך בהמה זו לא הייתה ראויה לקרבן מעולם, מפני שהייתה בעלת מום מלכתחילה, ולפיכך פטור השוחטה בחוץ.
אין עושין בה תמורה: תמורה היא איסור נפרד מן התורה, שאסור להחליף בהמה מוקדשת בבהמה אחרת, ואפילו בטובה ממנה. והעושה כן - הבהמה הראשונה נשארת בקדושתה, והבהמה החדשה מתקדשת אף היא, ונמצאו שתיהן קרבנות. אולם כל זה כשהייתה בבהמה קדושת הגוף, ואילו בבהמה שלפנינו אין אלא קדושת דמים, שהרי בשעת ההקדש כבר היה בה מום. לפיכך, אם הייתה בידו בהמה שחסרה רגלה, שאינה מקבלת אלא קדושת דמים, ואמר על פרה אחרת ויפה שתהא תחתיה - אין דבריו מועילים כלל, ואין כל איסור והגבלה חלים על הפרה החדשה.
מתה לפני פדיונה - נפדית: אם מתה הבהמה בטרם חוללה קדושתה, ולא נותרה אלא נבלה, מותר לפדות את הנבלה ולהעביר את שוויה על כסף, ולהשתמש בכסף לצרכים אחרים, ואת הנבלה עצמה מותר ליתן לכלבים או לכל שימוש אחר. וזאת בניגוד לבהמה שהייתה בה קדושת הגוף ומתה קודם פדיונה, כפי שנראה במשנה הבאה, שאין לעשות בה דבר אלא לקוברה בלבד.
בכור ומעשר:
לסיום קובעת המשנה כי הלכות אלו חלות באופן שונה בבכור ובמעשר. בכור שנולד בעל מום, מעמדו כבהמה שהייתה בה קדושת הגוף ונפדתה, כדין המשנה הבאה. וכן במעשר בהמה: המכניס עשר פרות, עיזים או כבשים של אותה שנה לדיר ומעבירן תחת השבט, ואירע שהעשירית היוצאת מן הפתח בעלת מום היא - הרי דינה כמעשר שהוקדש ונפל בו מום ויצא לחולין בבת אחת. נמצא ששאריות של הגבלות חלות אף על בכור ועל מעשר שהיו בעלי מום מלכתחילה.
לסיכום: למדנו כי בהמה שקדם בה מום קבוע להקדשה אינה מקבלת אלא קדושת דמים, ומשנפדתה יוצאת לחולין גמורים - חייבת בבכורה ובמתנות, מותרת בגיזה ובעבודה, וולדה וחלבה מותרים. ובעודה בקדושתה: השוחטה בחוץ פטור, אין עושין בה תמורה, ואם מתה נפדית אף כנבלה. בכור ומעשר שנולדו בעלי מום יוצאים מכלל זה, ודינם כבהמה שהייתה בה קדושת הגוף.
במשנה הבאה נראה כיצד חלות הלכות אלו בבהמה שהוקדשה כראוי בקדושת הגוף ולאחר מכן נפל בה מום, ומה דינה לפני פדיונה ולאחריו.