אנו פותחים בפרק התשיעי והאחרון של מסכת בכורות, ונושאו אינו הבכור אלא מעשר בהמה - עישור הבהמות שברשות האדם. הנושא שובץ כאן במסכת בכורות משום שהלכות רבות משותפות למעשר ולבכור מצד היותם קרבן: שניהם קרבים באותו אופן במתן דם אחד, האימורים קרבים כרגיל, ושניהם נאכלים בירושלים כקדשים קלים. ההבדל שביניהם: הבכור הוא רכושו של הכהן ונאכל על ידו ועל ידי בני ביתו, ואילו המעשר הוא רכושו של בעל הבהמה - החקלאי, בין שהוא כהן ובין שאינו כהן, מביא אותו כקרבן ואוכל אותו בעצמו.
סדר הפרשת מעשר בהמה:
פעם בשנה, כשהשנים נמנות מראש חודש אלול עד ראש חודש אלול, חייב אדם לעשר את כל בהמותיו בכל אחד מעדריו. עדר הצאן הוא כלל העיזים והכבשים יחד, ועדר הבקר הוא כלל הפרות והשוורים יחד. סדר העישור:
מכניס את כל בהמות העדר לתוך הדיר. אם יש לו, למשל, חמש עשרה פרות - מכניס את כל החמש עשרה.
הבהמה העשירית היוצאת מן הדיר מסומנת בסימן אדום, כדי שיהיה ניכר איזו מהן היא המעשר.
מקדיש אותה בדיבור ומייעד אותה למעשר, באומרו: "הרי זה מעשר", ובכך היא נעשית מוקדשת כמעשר בהמה.
בהמה תמימה: אם היא תמה וראויה לקרבן, חלה עליה קדושת מזבח - קדושה פנימית של קדושת הגוף - והיא קרבה כקרבן.
בהמה בעלת מום: אם נפל בה מום ואי אפשר להקריבה, נאכלת מיד במקומה ללא כל הגבלה נוספת.
גם כאשר מביא אותה כקרבן, מעלה אותה לירושלים ואוכל אותה שם - אך הוא עצמו האוכל. אין לראות במעשר מעין מס שהאדם מפסיד ממנו; הבהמה נשארת שלו, אלא שהוא מביא אותה לפני ה' כהכרה בכך שכל אשר בידו מגיע ממנו יתברך.
"מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוץ לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית":
מקור המצווה בפסוק: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'" - כל הבהמות, הבקר והצאן, העיזים והכבשים, עוברות תחת השבט (המקל), והעשירית נעשית קודש. דין זה נוהג בשווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ובשווה בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שאיננו קיים; אף כיום קיימת מצווה להפריש את הבהמה העשירית כמעשר בהמה.
אלא שכאשר אין בית המקדש קיים, או כשהאדם שרוי בחוץ לארץ ואינו יכול להעלותה, נמצאת הבהמה העשירית במעין מצב המתנה עד שתוכל לקרוב כקרבן. אין רשאי לעשות בה דבר: אסור בגיזה ובעבודה כדין בכור - אין גוזזים אותה, אין עובדים בה ואין חולבים אותה אם היא כבשה - וממתין להביאה כקרבן. אם נפל בה מום קבוע, רשאי לשוחטה מאותה שעה ולאוכלה במקומו, ללא דרישות נוספות של קדושה או קרבן, בדומה לדין הבכור.
כבר בתקופת התלמוד עמדו חז"ל על כך שבהיעדר בית המקדש הרי זו תקלה הממתינה להתרחש: עשויות לחלוף שנים עד שייפול בבהמה מום, ואפשר שלא ייפול בה מום כלל. חששו אפוא שיהיו לאנשים בהמות מוקדשות המסתובבות בעדר, ובסופו של דבר ייכשלו ויגזזו אותן, יעבדו בהן או יחלבו אותן. לפיכך ביטלו את הדבר לפי שעה, וההלכה והמנהג כיום שלא להפריש מעשר בהמה, מאחר שאין אפשרות להביאו כקרבן.
"בחולין אבל לא בקודשים" - החיוב חל על בהמות החולין בלבד ואינו כולל בהמות מוקדשות. בהמה שהופרשה כבר לחטאת או לשלמים אינה נכנסת לדיר ואינה נמנית בכלל הבהמות העוברות למניין העשירי, שהרי הפסוק אומר שהעשירי יהיה קודש - ואם היא קודש כבר, אין הדבר שייך בה.
"ונוהג בבקר ובצאן" - בבקר, דהיינו בפרות ובעגלים שבשנתם הראשונה, ובצאן, דהיינו בבהמות הדקות: עיזים וכבשים דווקא. הדבר מפורש בפסוק: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" - הצאן כולל את הכבשים ואת העיזים. שלושת המינים הללו, פרות, עיזים וכבשים, נמנים תמיד כרשימה אחת, שכן הם המינים היחידים של בהמות הראויות לקרבן.
"ואין מעשרין מזה על זה" - שתי תת-קבוצות לפנינו: הבקר מזה, והצאן - עיזים וכבשים - מזה, ואין מעשרין מזו על זו. אין מכניסים עיזים ופרות יחד לדיר ומסמנים כל בהמה עשירית היוצאת מן הפתח, שכן בדרך זו יבוא לעשר עיזים על כבשים או להפך. אלא מכניס את כל הפרות לדיר אחד ומעשר, ואת כל העיזים והכבשים לדיר נפרד ומעשר.
ראוי לשים לב: אם היו לו פחות מעשר בהמות, אין כאן הפרשת מעשר בהמה, שהרי לא יגיע למניין עשרה. היו לו תשע עשרה פרות - מכניס את כולן לדיר, ורק אחת, העשירית היוצאת, נעשית מעשר. היו לו עשרים - יש לו שתיים, העשירית והעשרים.
אשר לכבשים ולעיזים, מעשרין מזה על זה. כלומר, אם יש בעדר עשר עיזים ועשרה כבשים, מכניס את כולם לדיר, והיוצאים במניין העשירי והעשרים קדושים שניהם כמעשר, ואין הבדל אם שניהם עיזים או שניהם כבשים.
עוד נוהג המעשר בבהמות שנולדו השנה ובאלו שנולדו בשנה שעברה: אם לא עישר את בהמותיו אשתקד, חובה עליו לעשרן השנה. אולם אין מעשרין מזה על זה - ילדי השנה נמנים כקבוצה אחת, וילדי השנה שעברה כקבוצה נפרדת. לפיכך, אם היו לו חמש בשנה שעברה וחמש השנה, אינו מכניס אף אחת מהן לדיר; והיו לו עשר השנה ועשר בשנה שעברה, עליו לבצע שני עישורים נפרדים.
הקושיה בדרך קל וחומר:
חלקה האחרון של המשנה מעלה תמיהה על פי כללי ההיגיון התלמודי: מדוע מצרפים את העיזים והכבשים יחד, בשעה שאין מצרפים את ילדי השנה עם ילדי השנה שעברה? הרי החדש והישן דומים זה לזה - פרות השנה ופרות אשתקד, כבשי השנה וכבשי אשתקד, ומה ההבדל ביניהם? ואילו עיזים וכבשים שונים זה מזה שינוי גמור מבחינה הלכתית: הם כלאיים זה בזה, ואיסורה של תורה חל עליהם בשני איסורים נפרדים - אין עובדים בעז ובכבש יחד, ואין מרביעים אותם זה בזה. נמצא שהעיזים והכבשים הם מינים נפרדים, ותמוה אפוא שמותר לעשר אותם כיחידה אחת: שאם יש לו חמש עיזים וחמישה כבשים נוצר חיוב לעשרם כעדר אחד של עשרה, ורשאי ליטול אחד ממין זה ואחד ממין אחר; ואם יש לו עשרה מכל מין, יכול ליטול שתי עיזים ובכך נפטרים הכבשים.
ובלשון המשנה: "שהיה בדין" - ההיגיון וכללי הקל וחומר היו מחייבים; "מה אם החדש והישן שאינן כלאיים זה בזה" - בהמות השנה ובהמות השנה שעברה אינן כלאיים זו בזו, ומותר להרביען יחד ולעשות בהן מלאכה יחד, ואף על פי כן "אין מעשרין מזה על זה", שאנו מתייחסים אליהן כשתי קבוצות נפרדות; "הכבשים והעזים שהם כלאיים זה בזה" - נפרדים הם מבחינה הלכתית, כלאיים זה בזה, ואסור להרביעם יחד ולעשות בהם מלאכה יחד, "אינו דין שלא יעשרו מזה על זה?" - האם לא נותנת הסברה שלא יהיה רשאי להכניס עשרים בהמות, עשר עיזים ועשרה כבשים, לדיר אחד ולהוציא שתי עיזים הפוטרות את הכבשים?
"תלמוד לומר" - בא הפסוק ומלמד בפירוש את היפוכו של הדין: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט". "וצאן" כולל גם כבשים וגם עיזים, וכולם עוברים יחד תחת השבט בצאתם מן הדיר; "משמע" - מכאן שכל הבהמות שבקטגוריית הצאן, כבשים ועיזים כאחד, נכללות יחד. וכפי שהוזכר לעיל, מפורש הדבר בפסוק: "ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים" - הכבשים והעיזים נכללים יחד. נמצא להלכה שיש כאן שתי קבוצות בלבד: כל הבקר בדיר אחד, וכל הצאן - עיזים וכבשים יחד - בדיר אחר.
לעניין ההלכה יש להוסיף נקודה אחת: הברטנורא נוקט במפורש שראש חודש אלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, כמשנה הראשונה במסכת ראש השנה. אולם מסתבר שהרמב"ם סובר כדעה האחרת, שראש חודש תשרי - ראש השנה הרגיל - הוא תחילת השנה החדשה למעשר בהמה, והוא התאריך הקובע. כך שאף שאת המשנה נבאר כדרכו של הברטנורא, ההלכה למעשה במעשר בהמה תהיה כדעת הרמב"ם.