אנו פותחים כעת בפרק השישי, העוסק במומין ובשאלה מה נחשב למום. כמעט כל המשניות שבפרק, למעט האחרונה, עוסקות במום קבוע - מום תמידי שאינו עתיד להתרפא. המכנה המשותף לכולם הוא שאלו מומים הגלויים לעינו של המתבונן מבחוץ, ואינם עתידים להירפא אלא יישארו לעולם. לפיכך נעבור על הבהמה איבר אחר איבר, ונפתח במשנה א' באוזן.
מבנה האוזן:
מדובר באוזנה החיצונית של פרה, עז או כבש, ובה שני חלקים הנוגעים להלכות שלפנינו:
הסחוס - החלק המעניק לאוזן את מבנה ואת יציבותה. זהו החלק הקשה שבאוזן, אך אין הוא עצם: קשה, יציב וגמיש כאחד.
העור - העור המקיף את הסחוס, כדוגמת תנוך האוזן שבאדם.
העיקרון המנחה: העור צומח מחדש לאחר שנפגע, ואילו הסחוס אינו צומח.
המשנה פותחת ברשימת מומים, הנמשכת על פני משניות אחדות: בהמה שיש בה אחד מן המומים הללו - הרי זה מום קבוע, ומעתה מותר לשוחטה מחוץ לעזרה, שכן התחללה בעצם קיומו של המום, בין אם נולדה כך ובין אם נגרם לה לאחר מכן. עם זאת, קביעת המום צריכה להיעשות קודם השחיטה על ידי מומחה, או על ידי שלושה חברי בית כנסת כשרים; ובלא זאת הבהמה אסורה בהנאה, לכל הפחות מדרבנן.
מומי האוזן שבמשנתנו:
"פגימה" - חסרה חתיכה מן האוזן, כאילו נחתך ממנה משולש, ואפילו כלשהו - ובלבד שהחיסרון הוא בסחוס. אך אם החסר הוא מן העור בלבד, כתנוך או כשאר העור שסביב הסחוס, הרי הוא עתיד להתרפא, ואין זה מום קבוע.
"נסדקה" - סדק באוזן, כמי שחתך בה במספריים: אף שלא חסרה ממנה כל חתיכה והסחוס כולו קיים במקומו, עצם היות הסחוס סדוק - מום קבוע הוא.
"נקב" - אפילו נקב זעיר כגודל זרע כרשינה, שהוא כשליש מגרגיר שעורה, נחשב למום קבוע.
"יבשה" - אוזן יבשה, ובהגדרתה נחלקו התנאים.
מהי אוזן יבשה?
תנא קמא: "כל שתינקב ואינה מוציאה טיפת דם" - כל אוזן, ואפילו בעור, שאם עושים בה נקב, ואפילו נקב קטן, אין היא מוציאה דם. משמע שזרימת הדם אל האוזן פסקה והיא יבשה, ואינה מתפקדת עוד. זהו מום קבוע, ומותר לשחוט את הבהמה.
רבי יוסי בן משולם: "יבשה שתהא נפרכת" - צריך שתהא יבשה כל כך עד שתהא מתפוררת: כשמושכים בה היא נשברת ומתפוררת. הגדרה זו מזכירה מאוד את פסולי ארבעת המינים שנלמדו במסכת סוכה.
ההלכה כתנא קמא: אם פסקה זרימת הדם, וכשפוצעים או דוקרים את האוזן אין היא מוציאה דם - די בכך לקרותה יבשה. זהו מום קבוע, ומותר לשחוט בכור שזה מומו מחוץ לעזרה.