בכורות פרק ד', משנה א'. אנו ממשיכים לעסוק בהלכות בכור בהמה טהורה - פרה, עז או כבש - שוולדם הבכור הזכר ניתן לכהן. הבכור נמסר לכהן כמתנה, אחת ממתנות הכהונה, שהרי הכהנים הם כנציגים, וכביכול הנתינה היא לה' יתברך. נתינת מתנה צריכה להיעשות בדרך של גדולה וכבוד, בצורה ראויה ומכובדת; וכשם שאין נותנים מתנה בלא עטיפה, כך אין זה ראוי לתת בהמה כמתנה בשעה שהיא עדיין זקוקה לטיפול מרובה.
מכאן עניינה של המשנה: חלקה הראשון דן בשאלה עד כמה צעיר יכול להיות הבכור הניתן לכהן. בכור רך מדי אינו מתנה אלא נטל, שכן הכהן ייאלץ לשמש כחקלאי ולטפל בטלה, בגדי או בעגל. לפיכך קובעת המשנה שעל הישראל לגדלו עד שיוכל לדאוג לעצמו, וכך פוחתת הטרחה מעל הכהן.
עד כמה חייב ישראל להיטפל בבכור:
שואלת המשנה: "עד כמה ישראל חייב להיטפל בבכור?" - כמה זמן נדרש הישראל לטפל בגידולו של הוולד בטרם ימסרנו לכהן?
"בבהמה דקה שלושים יום" - בכבש או בעז, לאחר שלושים יום נותנו לכהן.
"ובגסה חמישים יום" - בפרה, לאחר חמישים יום נותנה לכהן.
בכך נוטל הישראל מעל הכהן את עול גידולם של הוולדות הרכים בני יומם.
"רבי יוסי אומר בדקה שלושה חדשים" - לדעת רבי יוסי יש להשאיר את העז והכבש אצל הישראל שלושה חודשים, שכן שיניהם טרם התפתחו כל צורכן והם זקוקים לינוק, ולקיחתם מאמם מוקדם מדי תגרום קשיים לכול.
מקור השיעורים - אסמכתא מן הפסוק:
ההלכה נפסקה כחכמים: שלושים יום בבהמה דקה וחמישים יום בבהמה גסה. שיעורים אלו נסמכים על פסוק בדרך אסמכתא, כלומר רמז בלבד. הפסוק עוסק בביכורים, בפדיון הבן ובנתינת בכור בהמה:
"מלאתך ודמעך לא תאחר" - שלא לאחר את הבאת הביכורים.
"בכור בניך תתן לי" - נתינת הבן הבכור בפדיון הבן.
"כן תעשה לשורך לצאנך" - וכן תעשה בבכורות הפרות והצאן, כלומר העזים והכבשים.
אף שאין הפסוק עוסק בפשוטו בשיעורי הזמן, למדו חז"ל מסמיכות העניינים שבו:
שור: בכור הפרה נסמך לביכורים. הפירות מתחילים להבשיל סמוך לפסח ומובאים כביכורים בשבועות, חמישים יום לאחר מכן - ומכאן שיעור חמישים יום בבהמה גסה.
צאן: בכור העז והכבש נסמך לפדיון הבן. הבן צריך להיות בן שלושים יום, וביום השלושים ואחד נפדה - ומכאן שיעור שלושים יום בבהמה דקה.
זוהי האסמכתא שעליה מבוססים השיעורים, וכך נפסקה ההלכה למעשה ברמב"ם.
כשהכהן מבקש לקבל את הבכור בתוך הזמן:
מה הדין כשהכהן מבקש לקבל את הבכור קודם זמנו? "אמר לו הכהן בתוך זמן זה: תנהו לי - הרי זה לא ייתן לו". אם ביום העשרים ושבעה, למשל, מבקש הכהן לקבל את הבכור לידיו, אין הישראל נותנו לו. הטעם: הדבר נראה כאילו הישראל מטיל על הכהן את עבודתו, בדומה לאומר לכהן "סייע לי בדישה ואתן לך את התרומה", שאסור משום שנראה כמטיל עליו מלאכה. המתנה צריכה להינתן שלמה, ולא תוך הטלת מלאכת הטיפול בבהמה על הכהן.
אולם בשני מקרים מותר לתתו אף בתוך הזמן:
בעל מום: אם הבכור בעל מום, ואמר הכהן "תן לי שאוכלנו" - כלומר אין בכוונתו לטפל בו כלל אלא לאוכלו לאלתר - מותר לתתו לו, שאין זה נראה כלל כאילו הוא עושה את מלאכת הישראל.
תמים בזמן המקדש: "ובשעת המקדש, אם היה תמים, אמר לו: תן לי שאקריבנו - מותר". משעברו שמונה ימים ראוי הבכור להקרבה, ולפיכך אם אומר הכהן שהוא עולה לירושלים ומבקש להקריבו ולאוכלו מיד - מותר, שכן אין הדבר נראה כהטלת עבודה עליו, שהרי הוא מבקשו לצורך הקרבה ואכילה מיידית.
"בכור נאכל שנה בשנה":
חלקה האחרון של המשנה עוסק בזמן האכילה: "בכור נאכל שנה בשנה, בין תמים בין בעל מום, שנאמר: לפני ה' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה". הבכור נאכל בתוך שנתו הראשונה, בין שהוא תמים ובין שהוא בעל מום.
הגמרא מבארת כי השנה נמדדת לפי לוח השנה העברי, מתאריך לתאריך - למשל מי"ז בסיוון ועד י"ז בסיוון הבא - ואין נפקא מינה אם היא שנה מעוברת, ואין הכוונה שהכול יתקיים בתוך שנה קלנדרית אחת.
ראוי לציין כי בבהמה תמימה הקרבה כקרבן, שבעת הימים הראשונים אינם נמנים, שהרי אינה ראויה להקרבה בהם. השנה נמנית אפוא מן היום השמיני ואילך, וזוהי השנה שבה ניתן להקריבה.
נמצא כי בעל מום - יש לאוכלו ולא להשהותו; ותמים - יש להקריבו ולא להשהותו, והכול בתוך שנתו הראשונה. המשהה אותו מעבר לכך מבטל מצוות עשה זו.
בנוסף, כנקודה עצמאית שדיניה מרובים ואין כאן מקום להאריך בהם, קיים בקודשים איסור כללי הנקרא 'בל תאחר'. משהתחייב אדם בקרבן שהתנדב להביא, כעולה או שלמים, עליו להביאו בלא דיחוי, והגדרת האיחור היא בעבור עליו שלושה רגלים ולא הביאו. הבכור נולד כשהוא כבר קדוש, ומן הסתם חלים עליו דיני 'בל תאחר' להביאו עד הרגל השלישי, והמשהה אותו מעבר לשנה הראשונה עובר אף על איסור זה.
לסיום יש לזכור כי המצב המצוי בימינו הוא שאין בית מקדש קיים. בכור בעל מום מותר בשחיטה ובאכילה, והכהן אוכלו. אך בכור תמים, שאין אפשרות לאוכלו מחמת תמימותו ואין בית מקדש להקריבו בו, יישאר בהכרח מעבר לשנתו הראשונה, ואין מנוס מכך: אין אוכלים אותו מוקדם רק משום שהשנה עומדת להסתיים.