אנו פותחים במסכת בכורות, פרק א' משנה א'. נושא הפרק הוא מצוות פטר חמור - החובה מן התורה לפדות חמור בכור זכר. יהודי שיש לו אתון, וּוְלדה הראשון הוא זכר שנולד בדרך טבעית (ולא, למשל, בניתוח קיסרי), חייב מן התורה לפדות ולד זה בשה - עז או כבש, מכל מין ומכל גיל - ולתת את השה לכהן.
שני עניינים נפרדים במצווה:
איסור לקבל כל הנאה מן החמור עד שייפדה.
חיוב ממוני לתת את השה - המשנה מכנה אותו טלה - לכהן.
מי שאינו רוצה לפדות את החמור, או מסרב לכך, חלה עליו חובת עריפה: עורף את החמור, והנבלה אסורה, אך מעתה ניתן לקבל ממנה הנאה.
בעלות ישראל מלאה:
המשנה פותחת בהדגשה שהמצווה חלה רק על חמור שבבעלות יהודית מלאה, כלומר שהיהודי יהיה הבעלים לא רק של הוולד אלא אף של האם. יסוד הדבר בפסוק (במדבר ג, יג): "כי לי כל בכור ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה". מן המילים "כל בכור בישראל" דורשים כי הבכור - חמור, פרה, עז או כבש, לפי העניין (וכפי שנראה בהמשך) - יהיה בבעלותו המוחלטת של ישראל, וכך אף מסיימת המשנה בפירוש.
המקרים שמנתה המשנה:
"הלוקח עובר חמורו של נכרי" - יהודי הקונה מן הגוי את הזכויות בעובר שטרם נולד, שיהיה שלו משעת לידתו. אף שהחמור הנולד שייך לישראל, האם לא הייתה בבעלותו, ולפיכך הוולד פטור מחיובי פטר חמור.
"והמוכר לו" - וכן להפך, יהודי המוכר לגוי.
"והמשתתף לו" - יהודי וגוי שקנו חמור בשותפות, והבהמה פטורה. וכך אף כאשר חלקו של הגוי מועט, כגון שהתנה לזכות ברגלי הבהמה בלבד: כיוון שיש לגוי חלק כלשהו בחמור, פטור מפטר חמור.
"והמקבל ממנו" - היהודי מקבל מן הגוי את החמור לגדלו ולטפל בו, וזוכה בוולדות כשכרו.
"והנותן לו בקבלה" - היהודי נותן את חמורו לגוי כדי שיגדלו, והם מתחלקים ברווחי הוולדות.
מדוע אסור למכור בהמה לגוי?
אגב הדברים מציינת המשנה שאסור למכור חמורים לגויים, ואיסור זה מדרבנן. התורה שומרת על בהמתו של ישראל מן העבודה בשבת - מצוות "שביתת בהמתך", שאף בקידוש אנו מזכירים "ובהמתך", שאף הבהמה מקבלת יום מנוחה. חששו חכמים שבעל הבהמה ישקול: החמור הוא אמצעי ייצור, הון בעל ערך ממוני, ובששת ימי המעשה הוא מניב תמורה להשקעה, ואילו בשבת אין אפשרות להעבידו. משום כך יבוא להשכירו לגוי או למכרו לו מכירה זמנית, כדרך שמוכרים את החמץ בפסח, וכך יעקוף את דיני שביתת בהמתו. לפיכך גזרו חכמים שלא למכור בהמה לגוי כלל, וכך בכל בהמה גסה ובהמת עבודה - גמל, סוס או פרה - שמא יבוא להשכירה לו בשבת.
מהו שיעור חלקו של הגוי?
הגמרא מסייגת את הפטור: שותפות הגוי פוטרת רק כאשר חלקו הוא דבר שאילו היה ניטל מן הבהמה הייתה נעשית בעלת מום. כך בפרה שנתן לגוי את רגליה - אילו היו הרגליים נחתכות, הייתה הבהמה בעלת מום ופסולה מלקרבן. מכאן ההבחנה:
איבר חיצוני (כגון הרגליים) - חסרונו נראה מבחוץ, והבהמה נקראת בעלת מום.
הלב - בהמה שאין לה לב אינה בעלת מום, שכן המומים נקבעים לפי מראיה החיצוני של הבהמה, וחסרון הלב אינו גלוי; אך מובן מאליו שהיא טרפה ואינה יכולה לחיות כך, ולפיכך פסולה מלקרבן ממילא. וקל וחומר הוא לאיברים הפנימיים.
הכליה - לחמור שתי כליות, ובהמה שחסרה לה כליה אחת אינה טרפה ואף אינה בעלת מום. לפיכך, אם חלקו של הגוי הוא כליה בלבד, החמור עדיין חייב בדיני פטר חמור.
בכל המקרים שמנתה המשנה, אפוא, פטור מן הבכורה, ואותו דין נוהג בעז, בפרה ובכבש. "שנאמר... בישראל" - הפסוק אומר "הקדשתי לי כל בכור בישראל", בישראל ולא בעכו"ם; ומן המילה "כל" למדים שהבהמה צריכה להיות בבעלות ישראל מלאה, בלא שום בעלות של גוי.
"כהנים ולוים פטורים מקל וחומר":
המשנה הבאה (בבבלי היא מופיעה בדף ג') קובעת כי חמור שבבעלות כהן או לוי פטור אף הוא מפטר חמור, אף שהם ישראל לכל דבר ועניין. יסוד הפטור בקל וחומר: הלוויים עצמם פטרו את בכורי ישראל במצוות פדיון הבן, שנאמר "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל" - הלוויים באו במקום הבכורות שבישראל, ולפיכך אין פדיון הבן נוהג בלוי, וממילא אף לא בכהן, שהוא תת-קבוצה של לוי.
"דין הוא שיפטרו של עצמן" - אם הם עצמם פטורים מפדיון הבן, קל וחומר שרכושם פטור מפדיון פטר חמור. ההצמדה לפטר חמור דווקא נלמדת מפסוק נפרד המקשר ביניהם (במדבר יח, טו): "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" - הבהמה הטמאה, היינו החמורים, נפדית ככוחם של בכורי ישראל; וכשם שלוי וכהן פטורים מפדיון בכור אדם, כך בוודאי פטור בכור הבהמה הטמאה שלהם.
הבהרה חשובה:
ראוי להדגיש, ועוד נשוב לכך בהמשך, שפרה, עז או כבש שבבעלות לוי או כהן חייבים במצוות בכור: בכור טהור שלהם קרב כקרבן בכור, אלא שאין הם נדרשים לתתו לאחר, והוא נשאר אצלם. הפטור האמור כאן מצומצם אפוא לבהמה טמאה, לפטר חמור בלבד, מכוח הפסוק שהובא לעיל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודות מצוות פטר חמור - איסור ההנאה עד לפדיון, החיוב הממוני לתת את השה לכהן, וחובת העריפה במי שאינו פודה. עמדנו על הדרישה לבעלות ישראל מלאה, באם ובוולד כאחד, הנלמדת מן הפסוק "כל בכור בישראל", ומכאן פטורם של הלוקח עובר חמורו של נכרי, המוכר לו, המשתתף עמו, המקבל ממנו והנותן לו בקבלה. כן למדנו את גזירת חכמים שלא למכור בהמה גסה לגוי מחשש לשביתת בהמתו, את שיעור חלקו של הגוי בשותפות, ואת פטורם של כהנים ולוויים בקל וחומר - פטור הנוהג בבהמה טמאה בלבד.