אנו פותחים בפרק השמיני של מסכת בכורות, ועניינו נושא חדש לחלוטין: בכור אדם, בנו הבכור של יהודי. בבכור זה טמונים שני עניינים נפרדים זה מזה:
בכור לכהן: חובת פדיון הבן. כשם שעסקנו בפדיון פטר חמור ובבכור בהמה טהורה, כך נעסוק כעת בפטר רחם באדם: הוולד הראשון הנולד לאם יהודייה, אם זכר הוא, טעון פדיון בחמש סלעים הניתנות לכהן, ובכך נפדה התינוק. בן שלא נפדה - אין חלות עליו הגבלות כלשהן, אך מוטלת מצווה לעשות את הפדיון.
בכור לנחלה: זכאותו של הבן הבכור לפי שניים, חלק כפול בירושה. אדם שיש לו שלושה בנים, למשל, מתחלק עיזבונו לארבעה חלקים (שלושה ועוד אחד), הבכור נוטל שניים מהם וכל אחד משאר האחים נוטל חלק אחד - נמצא שהבכור מקבל כפליים מכל אחד מאחיו.
שורשיה של מצוות פדיון הבן נעוצים במכת בכורות שבמצרים: לכתחילה היו הבכורות היהודים הם שעשו את העבודה, כמלאכת הכוהנים. לאחר חטא העגל עברה העבודה לכוהנים, והזכרים הבכורים שאינם כוהנים נפטרו ממנה והוחלפו בכוהנים - ומכאן חובת פדיון הבן.
ההבדל בין שני העניינים:
שני הנושאים אינם קשורים זה לזה כלל ועיקר. 'בכור לכהן' מתייחס לבכורה של האישה - הוולד הראשון שלה, פטר רחם, הפותח את רחמה. 'בכור לנחלה' מתייחס לבכורה של האיש דווקא, ולא של האישה. לפיכך, אדם שיש לו שתי נשים, הילד הראשון שנולד לו הוא בכור לנחלה, ואילו בכורה של האישה השנייה אינו בכור לנחלה; ואילו לעניין בכור לכהן, בכל אחת מן הנשים קיים פוטנציאל: אם ילדה הראשון בן הוא, יש לפדותו, וכן בשנייה.
"ראשית אונו" - יסודו של בכור לנחלה:
הפסוק בספר דברים עוסק באדם שיש לו שתי נשים והוא מעדיף את האחת על פני חברתה, וקובע שאין הוא רשאי להעדיף את בן האהובה אם הבכור הוא בנה של השנואה: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". אם בכורו נולד לאישה שאינה אהובה עליו, אותו ילד נוטל פי שניים, "כי הוא ראשית אונו" - ראשית כוחו ועוצמתו, "לו משפט הבכורה" - לו דין הבכור.
הביטוי "ראשית אונו", המתייחס לילד הראשון שנולד לו, הוא בחירת מילים תמוהה. מחמת כך דורשים חז"ל את המילה "אונו" גם מלשון אונן, אדם השרוי באנינות ומתאבל על קרובו שנפטר. משמעות הדרשה: כדי שיהיה הילד ראוי לדין בכור לנחלה וליטול פי שניים, עליו להיות מסוג הילדים שהאב היה מתאבל עליהם - הילד הראשון שהאב מתאבל עליו, שבמצב רגיל הוא הילד הראשון ממש.
אך נניח שהוולד הראשון שילדה אותה אישה היה נפל. חז"ל מעריכים שאין האב מתאבל על נפל כמי שאיבד ילד, ולפיכך הילד השני שהיא יולדת - הראשון שהוא בר קיימא - יהיה בכור לנחלה ויטול פי שניים, אף שאין הוא בכור לכהן ואינו טעון פדיון, שכן הנפל שקדם לו הוא שפתח את רחמה.
המקרים הפשוטים מובנים מאליהם:
בן שהוא בכור לאביו בלבד, ולאם היה ילד קודם לכן: נוטל פי שניים ואינו טעון פדיון הבן.
בן שהוא בכור לאמו בלבד, כגון שיש לאב שתי נשים: טעון פדיון הבן ואינו נוטל פי שניים.
בן שהוא בכור לשני הוריו: נוטל פי שניים וטעון פדיון הבן.
בן שאינו בכור לאף אחד מהם: אין חלים עליו לא זה ולא זה.
אלא שהמשנה אינה דנה במקרים הפשוטים, אלא קופצת מיד למים העמוקים ומביאה מקרים חריגים ולא שגרתיים, הממחישים את ההלכות ואת הפטורים בשני העניינים כאחד: מי זכאי למנה כפולה בירושה, ומי חייב בפדיון הבן.
לשון המשנה:
"יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן" - יש בן הזכאי לפי שניים בירושה ואינו חייב בפדיון הבן.
"בכור לכהן ואינו בכור לנחלה" - ויש בן החייב בפדיון הבן ואינו זכאי לפי שניים.
"בכור לנחלה ולכהן" - ויש בן הזכאי לפי שניים וגם חייב בפדיון הבן.
"ויש אינו בכור לנחלה ולא לכהן" - ויש בן שאינו זכאי לפי שניים ואף אינו חייב בפדיון הבן.
"איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן?"
"הבא אחר הנפלים שיצא ראשו חי" - אישה שילדה תאומים: הראשון, נקרא לו ראובן, הוציא את ראשו לאוויר העולם וחזר והכניסו. ולד בן תשעה הוא, מפותח לחלוטין, אלא שנולד מת, וכשיצא ראשו כבר היה מת. הרי זה פטר רחם, שהרי פתח את הרחם, אך האב לא תלה בו תקוות ואין הוא ראשית אונו. לפיכך שמעון, היוצא אחריו, הוא ראשית אונו, שהאב רואה בו את ילדו הראשון, ונוטל פי שניים; ומאחר שלא יצא ראשון מבחינה פיזית ולא פתח את הרחם, אין הוא פטר רחם ואינו חייב בפדיון הבן.
"המפלת סנדל" - שהיו ברחם שני ולדות, ואחד מהם נמעך ולא שרד, והוא הסנדל. יציאתו נחשבת כיציאת ולד והריהו פטר רחם, אך אין האב תולה בו תקוות ואינו ראשית אונו.
"או שליא" - שק השפיר, התשתית המחזיקה את התינוק בגוף. אמרו חז"ל: אין שליא בלא ולד - אם התפתחו שק שפיר ושליא, בהכרח היה שם תינוק. לפיכך אף שלא נראה ולד ואי אפשר למצוא עובר, נחשב הדבר כוולד שיצא וזהו פטר רחם, והבא אחריו פטור מפדיון הבן, אך ודאי הוא ראשית אונו ונוטל פי שניים בירושה.
"שפיר מרוקם" - שפיר עניינו קרום שיש בתוכו דבר מה, כלשון שופר שיש לו מעטפת וחלל באמצעו, וכ'שופר של ביצה' השנוי במשנה במסכת שבת, שהוא כקליפת הביצה. "מרוקם" - שהחל להירקם, שבתוך הקרום מתפתח בשר. זהו ולד שלא שרד, אך היה לאחר ארבעים יום מן ההתעברות, ולפיכך נחשב פטר רחם; ואף שאין לאב קשר נפשי אליו ואין הוא ראשית אונו, הילד הבא אחריו הוא הזכאי לפי שניים.
היוצא מחותך - ולד שיצא לאיברים מפורקים. אף הוא נחשב פטר רחם והוא הראשון שפתח את הרחם, ולפיכך הילד הבא אחריו אינו טעון פדיון הבן.
וסיכומם של אלה: "והבא אחריהם - בכור לנחלה ואינו בכור לכהן". הילד השני הוא ראשית אונו ונוטל פי שניים, אך אין חלות עליו הלכות פדיון הבן.
המפלת ולד שאין בו צורת אדם:
אישה שהפילה, ואין למה שיצא ממנה כל דמיון לאדם, אלא הוא נראה כמין בהמה או כעוף. בדבר זה נחלקו התנאים:
רבי מאיר: הרי זה נחשב פטר רחם. עצם היותו נראה כך די בו כדי להיחשב יציאה ראשונה מן הרחם. וטעמו, שהפסוק נקט לשון "יצירה" ביצירת הוולד, ובאותה לשון יצירה השתמש הכתוב בספר בראשית באותן בריות גדולות; לפיכך מבין הוא שיצירתן קרובה דיה לזו של האדם, וייחשב הדבר כבכור לפטור את הבא אחריו.
חכמים, וכן ההלכה: צריך שיהא בו דמיון כלשהו לאדם, ולו מקצת פניו, כדי שייחשב אדם. אם אין בו שום דמיון לאדם והוא נראה כבריה אחרת, אין זו לידת אדם ואין זה נחשב פטר רחם.
מי שלא היו לו בנים ונשא אישה שכבר ילדה:
אדם שלא היו לו ילדים ונשא אישה שהיה לה ילד קודם לכן. הבן הנולד להם הוא בכור לאביו ונוטל פי שניים, ואינו בכור לכהן, שהרי אין הוא ולדה הראשון של אמו ואינו פטר רחם. ומחדשת המשנה: כך הדין אף אם ילדה את ילדה הראשון בעודה שפחה כנענית ולא הייתה יהודייה באותה שעה, ולאחר מכן נשתחררה ונשאה, או שהייתה נכרית כשילדה את ילדה הראשון ואחר כך נתגיירה, וכשנעשתה יהודייה גמורה נשאה וילדה לו את ולדה הביולוגי השני. אף בכגון זה נותר הדין בעינו: בכור לנחלה ואינו בכור לכהן.
החידוש שבדבר נעוץ בכלל היסודי שגר "כקטן שנולד דמי" - כאדם שנולד מחדש. לפי זה היה מקום לומר שכל שאירע קודם הגיור אינו נחשב כלל, שהרי מדובר בהתחלה חדשה לגמרי, ונמצא שהילד הנולד לה עתה, ולדה הביולוגי השני, הוא לידתה הראשונה כיהודייה, והוא פטר הרחם ההלכתי החייב בפדיון הבן.
ואכן, זו שיטת אחד התנאים: "רבי יוסי הגלילי אומר: בכור לנחלה ולכהן" - הילד לא זו בלבד שנוטל פי שניים בנחלה, אלא שהוא ולדה הראשון כיהודייה וטעון פדיון הבן. וטעמו, שנאמר "פטר רחם בישראל" - עד שיפטור רחם בישראל, ומה שאירע קודם שנעשתה יהודייה אינו נחשב; ועתה, משהיא יהודייה, זו הפתיחה הקובעת.
ראוי לציין נקודה צדדית וחשובה: אין בתורה פסוק שלשונו "פטר רחם בישראל". שני פסוקים אחרים דומים לו מאוד: "פטר כל רחם בבני ישראל" ו"פטר רחם מבני ישראל"; ורבי יוסי הגלילי מתמצת את הנקודה, שהעיקר הוא שיהא פטר רחם בישראל, לידה ראשונה כאם יהודייה, ומה שקדם לכך אינו נחשב.
אין הלכה כמותו. ואולם חכמים מסכימים אף הם לעיקרון שגר כקטן שנולד דמי; אלא שלדעתם עצם לשון הכתוב, שצריך פטר רחם בישראל, היא היא החידוש: אם פטירת רחמה הראשונה אירעה בשעה שלא הייתה מישראל, פטורה היא מכאן ואילך לעולם. נמצא שאף הם מודים במושג כקטן שנולד דמי, אלא שהפסוק מלמדנו שוולדה הביולוגי השני אינו נחשב לעניין פדיון הבן.
"איזהו בכור לכהן ואינו בכור לנחלה?"
"מי שהיה לו בנים ונשא אשה שלא ילדה" - אדם שכבר יש לו בנים, ונשא אישה שמעולם לא ילדה קודם לכן. בכורו של האב ממקום אחר, ולפיכך ולדה הראשון של האם חייב בפדיון הבן ואינו נוטל פי שניים.
"נתגיירה כשהיא מעוברת" - בני הזוג לא היו יהודים בשעה שנכנסה להיריון, וכעת נתגיירה, וכשנולד הילד הרי הוא יהודי. החידוש: הואיל ובשעת הלידה הייתה יהודייה, וזהו פטר רחמה וילדה הראשון, ודאי שהוא חייב במצוות פדיון הבן.
הכלל הוא שוולד שנוצר בשעה שהאב עדיין אינו יהודי, נקרא "הורתו שלא בקדושה" - שהרתה שלא במצב של קדושה, שהבעל אינו יהודי. במצב זה אין האב מיוחס לבן ואין ביניהם קשר הלכתי, ולפיכך אין הבן יורש את אביו. ואף אם נתגייר האב לאחר מכן ונעשה אף הוא יהודי, אותו ילד שנוצר קודם שנעשה יהודי אינו זכאי לירושה כלל - לא לפי שניים, שבו עוסקת משנתנו, ואף לא לחלק פשוט.
מכאן עולה השאלה: מי חייב לפדות את הבן במקרה זה, שהאישה והאיש לא היו יהודים בשעת העיבור והיו יהודים בשעת הלידה? האב פטור, שכן אין הוא מיוחס לבנו ואין ביניהם קשר הלכתי, ואין זה בנו מבחינה הלכתית. אף האם פטורה, שאין מצווה על האישה ואין עליה כל חיוב לשלם חמש סלעים לכהן. נמצא שהילד עצמו, כשיגיע לגיל מצוות, יפדה את עצמו.
דוגמה נוספת למקרה שיש בו חיוב פדיון הבן ואין בו זכאות לפי שניים: שני ולדות שנתחלפו בשעת הלידה. שני זוגות הם: האחד ישראל ואשתו, שוולדם חייב בפדיון הבן; ואילו האישה השנייה שילדה עמה היא אחת מאלה:
כהנת: בת כהן היא, או שבעלה כהן, ולפיכך ולדה אינו טעון פדיון הבן.
לויה: בת לוי היא, או נשואה ללוי, ולפיכך ולדה פטור מפדיון הבן.
אישה שכבר ילדה: היה לה ילד קודם לכן, וזהו ולדה השני, ולפיכך פטור מפדיון הבן.
בכל המקרים הללו, משנתערבו שני התינוקות, אין אחד מן הילדים יכול לבוא בטענה אל האב או אל האחים ולתבוע ירושה, שכן אין ביכולתו להוכיח שהוא בנו, והמוציא מחברו עליו הראיה. נטל ההוכחה מוטל עליהם ואין הם יכולים להביאה, ולפיכך אינם זכאים למאומה - לא לחלק פי שניים ואף לא לחלק פשוט. אך לעניין פדיון הבן, אף שאין האב הישראל יודע איזה משני הילדים הוא בנו, יודע הוא שאחד משניהם בנו ואותו בן טעון פדיון; לפיכך ייתן חמש סלעים לכהן ויאמר: מי משני הבנים שהוא בני - אותו אני מבקש לפדות.
מקרה נוסף מעין זה: אישה שנסתיימו נישואיה, בין שגירשה בעלה ובין שמת, שההלכה מחייבתה להמתין שלושה חודשים קודם שתינשא שוב, כדי שנדע בוודאות למי שייך הוולד שייוולד. אישה זו לא המתינה אלא נישאה מיד, ותשעה חודשים לאחר מיתת בעלה הראשון או גירושיה נולד לה ילד. אין אנו יודעים אם נולד לתשעה חודשים ולידה רגילה היא מן הבעל הראשון, או שמא הוא בנו של הבעל השני החדש ונולד לשבעה חודשים בלידה מוקדמת. הואיל וכך, אין אותו ילד יכול לתבוע ירושה מאף אחד משני האנשים, שאין ידוע מיהו אביו; אך הואיל וברור שזהו פטר רחם, ולדה הראשון של אישה זו, הריהו חייב בפדיון הבן.
כל המקרים הללו נכללים בכלל אחד: חיוב פדיון הבן - כן; זכאות לירושה ולפי שניים - לא.
"איזהו בכור לנחלה ולכהן?"
מקרה הבסיס הוא המקרה הרגיל והמוכר: איש ואישה שנישאו ונולד להם ילד ראשון, ואם זכר הוא - טעון פדיון הבן והריהו בכור לנחלה. אלא שמשנתנו מלמדת שיש דברים שאירעו קודם לכן, שהיה מקום לחשוב שהם פוטרים, ואין הם פוטרים: הפלות מסוגים שונים, שאין הן נחשבות פטר רחם.
יש להבהיר: "פטר רחם", שמשמעו המילולי פתיחת הרחם, אינו פתיחה מכנית כפשוטה. אישה המדממת מדי חודש, או שהוכנס לרחמה התקן, וכן פתיחת הרחם מלמטה כפתיחת צוואר הרחם - אין זה פטר רחם. הכרח הוא שתלד ולד מסוג כלשהו, אף שאינו בר קיימא, וזה ייקרא פטר רחם. ומשנתנו מונה דברים שאישה עשויה להפילם, ואין הם נחשבים יציאת ולד ראשונה הנחשבת פטר רחם:
"המפלת שפיר מלא דם, מלא מים, מלא גנינים" - שפיר הוא קרום המחזיק בתוכו דבר מה, כלשון שופר וכ'שופר של ביצה' שהוא כקליפת הביצה: מעטפת חיצונית ובתוכה דבר מה. למדנו לעיל שצריך שיהא מרוקם, מתרקם ומתחבר ומתגבש לכדי עובר; אך כאן אין הדבר כן: השפיר מלא דם בלבד, כשק של דם, או מלא מים שהם נוזל צלול, או מלא גנינים - חומר רב גוני, חתיכות ופיסות של רקמה מעורבת בצבעים שונים; ופירוש אחר: קרעים דקים של רקמה, חתיכות דמויות תולעים, ארוכות ודקות. בשני הפירושים אין כאן ולד המתגבש, ואין זה נחשב, אלא הרי הוא כקריש דם וכיוצא בו.
"או המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים" - יצא ממנה דבר שאין בו שום דמיון לאדם. לעיל שנינו שאין הדבר נחשב אלא אם יש בו דמיון כלשהו, ורבי מאיר סבר שהנראה כמין בהמה נחשב; ברם כאן אף רבי מאיר מודה שאינו נחשב, מטעם טכני: הפסוק נקט לשון "יצירה", מעין התהוות, באותן בריות מפותחות יותר, ולא בשקצים וברמשים ובדגים הפחותים הללו, יצורים קטנים ופשוטים כתולעים ודגים וכיוצא בהם. לפיכך אין אלה נחשבים לדעת הכול.
"המפלת יום ארבעים" - אישה שהפילה ביום הארבעים מן ההתעברות, או קודם לכן ביום השלושים ותשעה וכיוצא בו, אין זה נחשב פטר רחם.
ראוי לשים לב: מבחינה הלכתית מונים מיום ההתעברות, ואילו נשים המודדות כיום את זמן הריונן מונות מן הווסת האחרונה, וההפרש בין השניים כשבועיים.
לפיכך, "והבא אחריהם - בכור לנחלה ולכהן": כשנולד לאישה תינוק בריא לאחר מכן, הריהו בכור לשני העניינים כאחד. הוא ראשית אונו, שהרי אין האב מתאבל על אובדן נפל שאינו בר קיימא ואילו על ילד זה הוא מתאבל, ולפיכך נוטל פי שניים; והוא אף הראשון הנחשב פטר רחם שפתח את הרחם, ולפיכך חייב בפדיון הבן.
לסיכום: בפרק זה למדנו על שני העניינים הנפרדים שבבכור אדם: בכור לכהן - פטר רחמה של האם, החייב בפדיון בחמש סלעים; ובכור לנחלה - ראשית אונו של האב, הנוטל פי שניים. עמדנו על ארבע האפשרויות שמנתה המשנה ועל המקרים החריגים שבכל אחת מהן: הבא אחר הנפלים, הסנדל, השליא, השפיר המרוקם והיוצא מחותך, וכן מי שנשא אישה שכבר ילדה בעודה שפחה או נכרית - בכור לנחלה ואינו בכור לכהן; מי שהיו לו בנים ונשא אישה שלא ילדה, נתגיירה כשהיא מעוברת, ולדות שנתחלפו ואישה שלא המתינה שלושה חודשים - בכור לכהן ואינו בכור לנחלה; ואילו המפלת שפיר מלא דם, מים או גנינים, כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, או המפלת ביום הארבעים - הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן.