בכורות פרק ז', משנה א'. לפנינו פרק חדש ונושא חדש, ולמעשה אין לנושא זה קשר ישיר למסכת בכורות. בפרק הקודם עסקנו במומים ובפגמים הפוסלים בהמה מלהיות מוקרבת כקרבן; בפרק השביעי נעסוק במומים ובחסרונות אחרים הפוסלים אדם מלעבוד ככהן בבית המקדש. הטעם להבאת הדברים כאן הוא החפיפה הגדולה, בפסוקים ובהלכות, בין המומים הפוסלים בבעלי חיים לבין אותם מומים עצמם המגבילים או אוסרים על אדם לשרת ככהן.
שלוש רמות של פסול:
מום ממש: הרמה הבסיסית ביותר, מום ופגם כפי שראינו בפרק הקודם. הפסוק אומר במפורש: "איש אשר יהיה בו מום לא יקרב" - אדם שיש בו מום אינו יכול לגשת לעבודה. לפיכך כהנים שיש בגופם המומין שנמנו בפרק הקודם פסולים לעבודה. אמנם דין זה נאמר במום קבוע, אך אף במום עובר - פגם זמני - כל עוד הוא קיים בו אין הוא יכול לעבוד, ומשעבר המום חוזר והוכשר. כך נלמד מכפילות הלשון בפסוק הבא: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב" - כל עוד המום קיים בו אינו ניגש לעבודה, ומשחלף המום - כשר.
שאינו דומה לזרע אהרן: רמה זו נלמדת מפסוק אחר, המזכיר בפירוש את זרע אהרן: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'". לשם מה נצרך להזכיר את זרע אהרן, והלוא כבר ידענו זאת ממקום אחר? אלא שהמילים "מזרע אהרן הכהן" באות ללמד שעליו להיות דומה לשאר זרע אהרן לעניין העבודה. כלומר, אם יש בו חריגות ההופכת אותו למשונה במראהו - וזו לשוני שלי ולא מצאתי כן בחז"ל, אלא הצעה בעלמא - כל כך משונה, עד שילד קטן ההולך עם אמו ברחוב יקרא: "אמא, תראי את האיש הזה, איזו צורה מצחיקה יש לראשו", זו סיבה שנייה לפוסלו מן העבודה. אף שמבחינה טכנית אין זה פגם או מום של ממש אלא עניין אסתטי בלבד, מכל מקום הוא נראה משונה ואינו דומה לשאר בני האדם, ואילו הפסוק דורש שייראה כשאר זרע אהרן. לפיכך אסור לו לעבוד, אך בדיעבד, אם עבד - עבודתו כשרה.
מראית עין: הרמה השלישית אף היא עניין אסתטי: אין מראהו נאה, והוא נראה בלתי נאה עד כדי כך שאין זה ראוי שיעשה את העבודה. אדם כזה שעבד - בדיעבד עבודתו כשרה, אך חכמים אמרו שאין לו לתפקד ככהן העובד בבית המקדש. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הערכים שאנו מבקשים, שכן הכהנים הם מעין נציגיו של הקב"ה, וכמעט כחלק מכלי בית המקדש ומרהיטיו הם משמשים, ואין זה ראוי שיהיה ביניהם אדם שמראהו בלתי נאה.
לשון המשנה:
המשנה פותחת ואומרת: "מומין אלו, בין קבועין בין עוברין, פוסלין באדם" - רשימת המומים והפגמים שהוזכרו בפרק הקודם לגבי הבהמות, בין שהמום קבוע ובין שהוא זמני, פוסלת כהן מלשרת בבית המקדש ולעשות את העבודה.
כאן נראה הבדל בין הרמות: כשמדובר במום טכני, פגם מן הפרק הקודם, מדובר בדבר השייך מהותית ליצור עצמו, ולכן כל עוד המום קיים בו אין הוא ראוי לעבודה - או להיקרב כקרבן, בבהמה.
לעומת זאת ברמה שמתחתיה, שבה אינו דומה לשאר זרע אהרן, נראה לי (ואראה לכם את מקורו במשנה עצמה) שניתוח פלסטי פותר את הבעיה: משתיקן את הפגם, חוזר הוא לכשרותו, שהרי הכול תלוי במראהו, ומשעה שמראהו רגיל - שב הוא לעבודתו. וכל שכן ברמה השלישית של מראית עין: אם שוב אין הוא נראה מכוער, ודאי שהדבר מותר, שהרי אין כאן אלא בעיה מדרבנן.
המשנה מונה כעת את הדברים שברמה השנייה, שבהם אין האדם נראה כשאר בני האדם ולפיכך אינו יכול לעשות את העבודה ככהן. להלכות אלו אין השלכה מעשית מחוץ למקרה של כהן העובד, למעט המקרה הנלמד במסכת כתובות: בני זוג שנישאו בלא שראו זה את זה מראש, ונמצאו בה פגמים אובייקטיביים שניתן להניח לגביהם שבעל רגיל יאמר "אין אני רוצה אישה הנראית כך" - הרי זו עילה מדין מקח טעות, לבטל את הכתובה וכיוצא בזה.
המומין המנויים במשנה:
"הכילון" - מלשון 'אכלה', כמכסה של סיר המחודד מעט בחלקו העליון. הכוונה לאדם שראשו מחודד. שוב, אלו מילותיי, אך נראה לי שכך הוא הפשט: מחודד כל כך, עד שילד קטן שאין לו עדיין מסננת יאמר: "אמא, תראי את ראשו של האיש הזה, הוא נראה כמו החוד שבמכסה הסיר". אדם זה יוצא דופן במראהו יתר על המידה, ואינו דומה לשאר צאצאי אהרן.
"והלפתן" - מלשון לפת, הירק. לאדם זה חלקו העליון של הראש שטוח ורחב ביותר, וחלקו התחתון צר, וראשו נראה ממש כלפת (כדמותו של בארט סימפסון). הרמב"ם מפרש שראשו מונח כמעט כעל גבעול, בצוואר דק וכדומה. הנקודה היא שמראהו חריג ומשונה עד כדי פסול לעבודה.
"והמקבן" - מלשון מקבת, שהיא פטיש (וכלשון הכינוי יהודה המכבי; ראה כתובות דף כ"א). מדובר באדם שראשו כצורת פטיש: החלק הקדמי של ראשו בולט החוצה כפטיש וכקורנס, או שהחלק האחורי בולט כך. מראהו מוזר משום שהוא חסר פרופורציה, ולפיכך פסול לעבודה.
"ושראשו שקוע" - שהחלק הקדמי של ראשו שקוע פנימה, כמי שמעכו את מצחו.
"ושקיפס" - שהחלק האחורי של ראשו אינו בולט כלל, ונראה כאילו חסרה חתיכה מאחורי ראשו, כאילו גולגלתו מעוצבת בצורה בלתי רגילה הבולטת לעין, עד שילד קטן יאמר: "תראו את ראשו של האיש הזה, חסר לו חלק מהגולגולת". אף אלו פסולים לעבודה.
"ובעלי חטוטרת":
מקובל לתרגם ביטוי זה כגיבן, ולדעתי אין זה תרגום נכון, וראיה לכך מן המחלוקת שנראה מיד. מדובר באדם שיש בו כמין גוש בשר גדול, כגידול, הבולט מגבו - מעין דבשת גדולה. אין הכוונה לגיבן שעמוד השדרה שלו עקום מאוד, שכן המחלוקת היא דווקא במקרה שהבליטה אינה בשלד: אין מבנה עצמותיו לקוי, אלא יש בו משהו בבשר, כגוש שומן גדול או גידול הבולט ממנו החוצה. האם גם זו בעיה?
חכמים אומרים שאף זו בעיה: אין נפקא מינה לכך שמבנה שלדו תקין, שכן כשמסתכלים עליו נראה הוא משונה ואינו דומה לשאר צאצאי אהרן הכהן. רבי יהודה מכשיר: אם אין הפגם בשלד, אין הוא משמעותי דיו כדי לפסול, ואף שמראהו מוזר מעט - אין די בכך. לדעתו הפסול חייב להיות בעצם, שהעצמות יהיו מעוותות באיזו צורה. והלכה כחכמים: אם מראהו משונה כל כך, אין הוא ראוי לעבודה.
לסיכום: בפרק זה עסקנו בשלוש רמות הפוסלות כהן מן העבודה - מום ממש (בין קבוע ובין עובר), מראה חריג שאינו דומה לשאר זרע אהרן (ובדיעבד עבודתו כשרה), ומראית עין מדרבנן. ראינו את המומין שמנתה המשנה: הכילון, הלפתן, המקבן, שראשו שקוע ושקיפס, ואת מחלוקת חכמים ורבי יהודה בבעלי חטוטרת, שהלכה בה כחכמים.