בכורות, פרק ה', משנה א'. אנו עוברים כעת לנושא הקדושה וההגבלות החלות על בכור, אף כשהוא בעל מום.
כפי שכבר למדנו, בכור שנולד תמים עובר לכהן, ועל הכהן להביאו כקרבן. נפל בו מום קבוע - יוצא הוא מאליו מכלל הקרבה וניתן לאכילה על ידי הכהן. אף על פי כן נותר בו שריד של קדושה, קדושה שיורית, ומחמתה חלות עליו הגבלות:
אסור לעבוד בו ולהשתמש בו כבהמת עבודה.
אסור לגזוז את צמרו.
אסור לשתות את חלבו.
אך מותר לשוחטו ולאוכלו.
דין דומה בשאר הקודשים:
הדבר דומה מאוד לשאר סוגי הקרבנות - עולה, שלמים או חטאת. אדם מקדיש בהמה בהכרזה "הרי זו עולה", מביאה לבית המקדש ומקריבה. נפל בה מום קבוע, מאותה רשימת מומים שנשנתה בבכורות, יש להוציאה לחולין על ידי פדיון: היא נמכרת או מתחלפת בכסף, ובכסף נקנה קרבן דומה. אף בבהמה שיצאה לחולין נותרו שיירי קדושה - אין עובדים בה, אין גוזזים אותה ואין שותים את חלבה, אך מותר לאוכלה, בדיוק כבכור.
אף מעשר בהמה דינו כן, אלא שהוא קרוב לבכור בהרבה מובנים, ולעיתים אף חמור ממנו מעט.
ההבדל שבין בכור ומעשר לשאר הקודשים:
המשנה שלנו מתמקדת בהבדלים שבין בכור ומעשר לבין קרבנות אחרים שנפל בהם מום. בכור, וכן מעשר, מתקדשים בקדושתם אף כשהם בעלי מום: בהמה שנולדה בעלת שלוש רגליים - בכור היא, ויש לתיתה לכהן, אלא שמחמת מומה אינה קרבה על גבי המזבח וניתן לאוכלה מיד. קדושתה באה לה מעצם היותה בכור.
וכן במעשר: עשר בהמות הנכנסות לדיר, והעשירית היוצאת בעלת שלוש רגליים - הרי היא מעשר, אלא שאינה קרבה מחמת מומה, ובעליה שוחטה ואוכלה. לעומת זאת, אין אדם יכול להקדיש פרה בעלת שלוש רגליים ולהחיל עליה קדושת שלמים או עולה. רק אם הוקדשה תמימה ולאחר מכן נאבדה רגלה, נעשית בעלת מום, ויש לפדותה ולאוכלה.
עיקר החילוק שבמשנה:
מכירת בהמה באטליז, בשוק הבשר, אינה דרך כבוד, ולפיכך בבכור ובמעשר הדבר אסור. אין מוכרים אותם באטליז, אין שוחטים אותם שם, ואף אין שוקלים אותם בדרך הרגילה - שבה מניחים את הבשר בכף אחת של המאזניים ומשקולת מתכת או אבן בכף השנייה. כל אלו יש בהם משום ביזיון לבהמה מוקדשת שנותרו בה שיירי קדושה, אף שמותר לאוכלה.
לעומת זאת, בקרבן שהוקדש ונפדה - עולה, שלמים או חטאת - הדבר מותר. לא משום שאין בכך ביזיון, אלא משום שבאטליז, המקום שאליו באים לקנות בשר, הביקוש רב והמחיר גבוה יותר. ומי נהנה מן המחיר הגבוה? בפסולי המוקדשים, הכסף המתקבל בפדיון משמש לקניית קרבן חדש, וככל שיתקבל כסף רב יותר כך יובא שלמים גדול וטוב יותר. נמצא שהנהנה הוא ההקדש, כביכול.
אך כהן שיש לו בכור בעל מום - אם ימכרנו, הכהן הוא המתעשר. ובמעשר - הבעלים הוא המתעשר. לפיכך אומרת המשנה: אין מתירים לאדם ליטול את בכורו או את מעשרו לאטליז, למוכרו ולשוחטו שם ולשוקלו שם כדרך הרגילה, שכן יש בכך ביזיון לבהמה ואין בו תועלת אלא התעשרותו הפרטית. אך בשאר פסולי המוקדשים מתירים, משום שהדבר נעשה לשם שמיים, להביא לבית המקדש קרבן גדול וטוב יותר. זו הנקודה העיקרית של המשנה.
לשון המשנה:
"כל פסולי המוקדשין" - כל בהמה שהוקדשה לקרבן מן הסוג הכללי, ולא בכור ומעשר, ונפל בה מום קבוע. שוב אין היא ראויה להקרבה, ולפיכך פודים אותה.
"נמכרין באטליז" - מותר למוכרה בשוק הבשר.
"ונשחטין באטליז" - ואף לשוחטה שם.
"ונשקלין בליטרא" - ואף לשוקלה על כף מאזניים כנגד ליטרא, חפץ שקילה ומדידה כמשקולת.
ראוי לציין כי 'ליטרא' היא משקל מסוים, כמשקל פאונד. המילה הלטינית 'ליברה' דומה לה מאוד, ולמעשה זו אותה מילה המתייחסת לאותו דבר. מכאן, למשל, מקורו של הקיצור lb או lbs לציון פאונד - מן המילה 'ליברה', ו'ליטרא' שבמשנתנו היא גרסה שלה.
לכלל זה ישנם חריגים: אין לשקול, למכור או לשחוט באטליז בכור או מעשר, שכן כל תוספת מחיר המושגת בשוק הבשר הולכת אך ורק לטובת הבעלים, ואין אנו מעוניינים בכך על חשבון כבוד קרבנו של הקב"ה. נמצא שהמבקש למכור בכור, ימכרנו בצנעת ביתו וללא פרסום, ואז מותר.
ובמעשר, כל זמן שהוא חי אין מוכרים אותו כלל. משנפל בו מום ונשחט, מותר למכור את בשרו מן התורה, אך חכמים אסרו זאת. עם זאת, אומרת הגמרא, ישנם מקרים שבהם התירו: מעשר השייך ליתומים - מתירים להם למכור את הבשר לטובתם, שלא יבואו לידי הפסד, שכן לא גזרו חכמים על היתומים. אך גם זאת בתנאי שייעשה בצנעה בתוך ביתם.
המשנה כתובה שלא כסדרה, ומשום כך הקדמנו את הביאור הכללי. עתה מתבארים למפרע הדברים שנאמרו לעיל, שקרבן רגיל שנעשה פסול - מותר למוכרו ולשוחטו באטליז, והטעם הוא שהרווח הנוסף הולך בסופו של דבר לטובת בית המקדש ולהבאת קרבן גדול וטוב יותר, ולא לכיסו הפרטי של אדם.
שקילת בשר הבכור:
לסיום מוסיפה המשנה, כפסקה חדשה, דין בבכור: הבא למוכרו וצריך לשוקלו - אינו רשאי להניח את הליטרא, אבן המשקל הקבועה, בכף אחת ואת הבשר בכף השנייה. אך רשאי הוא לומר: הרי לפנינו חתיכת בשר חולין שנשקלה קודם לכן וידוע שמשקלה חמישה פאונד. נניח את בשר החולין בכף אחת ואת בשר הבכור בכף השנייה, ונשקול חתיכה כנגד חתיכה, כדי לחשב כמה הם חמישה פאונד עבור הקונה המבקש לקנות חמישה פאונד מבשר הבכור. שקילה כזו מותרת.
המשנה אינה מזכירה את המעשר, משום שהמעשר חמור יותר, כאמור לעיל, אך בבכור הדבר מותר. והרעיון הוא שכאשר השקילה נעשית בדרך שאינה שגרתית, אין בה משום ביזיון ואין היא הופכת את הבהמה לסחורה בעלמא. שקילה יש הכרח לעשות, שהרי הקונה צריך לדעת מה הוא מקבל, ולפיכך זו הדרך לעשות זאת: בדרך שאינה שגרתית מותר לשקול בעת מכירת הבכור.