בכורות, פרק ג', משנה א'. אנו פונים כעת אל ההיבטים המעשיים של דיני בכורות. המשנה מבקשת להשיב על שאלה מעשית: יהודי הקונה מן הגוי פרה, עז או כבשה, ולאחר מכן יולדת הבהמה ולד זכר - כיצד יידע אם זהו הבכור אם לאו? כיצד יידע אם קדם לו פטר רחם?
לעיתים סומכים על 'מסיח לפי תומו', היינו דיבורו האגבי של גוי, כדי לקבל מידע. אך אין הדבר מועיל כאן, שכן אין סומכים על מסיח לפי תומו של גוי אלא בענייני דרבנן. נמצא שהקונה עומד בפני שאלה: מה יעשה בבהמה שרכש, לאחר שנולד לה ולד זכר, הראשון הידוע לו.
שתי הגישות במשנה:
נקדים ונציג את שתי הגישות, כדי שלא יתערבבו זו בזו בהמשך:
רבי ישמעאל: אם ידוע גילה של הבהמה, ניתן לקבוע בשלב מסוים כי צעירה היא מכדי שילדה כבר ולד קודם, ולפיכך ולד זה הוא בהכרח הבכור.
רבי עקיבא: טענה זו נכונה רק בהנחה שאין הבהמה נפטרת מן הבכורה אלא בולד בר קיימא שקדם. אך בהמה עשויה להפיל, ולאחר חודשים אחדים ללדת ולד נוסף, ואין דרך לדעת את היסטוריית ההפלות שלה. לפיכך יש להניח שהכל ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה: הבעלים מחזיק בולד, אך חושש שמא בכור הוא, ומניחו לרעות עד שייפול בו מום ואז יאכלנו.
לשון המשנה:
"הלוקח בהמה מן הנכרי ואין ידוע אם ביכרה אם לא ביכרה" - יהודי הקונה מן הגוי פרה, עז, כבשה או חמורה, ואין לקונה ידיעה אם ילדה הבהמה קודם לכן אם לאו. אומר רבי ישמעאל: יש לילך אחר הגיל, בהנחה שניתן לעמוד על גילה האמיתי של הבהמה:
"בעז בת שנתה" - ודאי לכהן. אם ילדה העז את הולד בשנתה הראשונה, בהכרח זהו ולדה הראשון, שאין עז יכולה ללדת ולד שני בתוך שנתה הראשונה. "מכאן ואילך" - ספק, שמא ראשון הוא ושמא שני.
"ברחל בת שתיים" - ודאי לכהן, כאשר נולד הולד בתוך שנתה השנייה של הכבשה.
מכאן ואילך, בת שלוש שנים - אין ידוע אם ולד ראשון הוא או שני.
כמה עובדות יסוד: תקופת ההיריון בעזים ובכבשים היא כחמישה חודשים, ובפרה תשעה חודשים וחצי. הראשונים כבר מציינים כי בזמנם היו הפרות יולדות כבר לאחר שנתיים, וכך בוודאי המצב כיום: בגידול בעלי חיים מקובל שפרה יולדת בפעם הראשונה בתוך שנתיים. לפיכך, על אף לשון המשנה, ייתכן שיהיה לפרה ולד שני בריא ובר קיימא בטרם תגיע לגיל שלוש. ככל הנראה חל כאן שינוי, אולי מחמת ברירה ורבייה מכוונת.
דחיית רבי עקיבא:
אמר לו רבי עקיבא: "אילו בולד בלבד הבהמה נפטרת - כדבריך". כלומר, אילו היה נכון שאין האם נפטרת מלהיות בעלת בכור אלא בולד בר קיימא שקדם, אכן היו דבריך נכונים. אלא שקיימת אפשרות של הפלה. לשם כך מביא רבי עקיבא מקור ממקום אחר, שכל עניינו להראות כי יש מציאות של בהמה שהפילה, וההפלה נחשבת פטר רחם, ולפיכך הולד הראשון בר הקיימא, אף אם זכר הוא, אינו בכור. וכך אמרו בסימני הולד:
"סימן הולד בבהמה דקה - טינוף" - סימן שבהמה קטנה, עז או כבשה, הפילה הפלה הפוטרתה מן הבכורה. 'טינוף' משמעו המילולי לכלוך, והכוונה לגוש דמי ובועתי היוצא מן האם. הפרשה זו אינה כמחזורה הרגיל של הבהמה, ויש להביאה למומחה, לווטרינר או לחקלאי הבקיא בכך, שיקבע אם הפלה היא. אם כן - נחשבת פטר רחם, ואם לאו - לא.
"ובגסה - שליא" - בבהמה גסה, פרה או חמור, אם נראה שק השליא, שבתוכו גדל העובר, יש להניח שעובר גדל בתוכו והרי זה פטר רחם. אף אם אין מוצאים את העובר עצמו, אין בכך כלום: מניחים שהיה שם ומת בינתיים, נספג בגוף ונעלם.
"ובאישה - שפיר ושליא" - באדם, סימני ההפלה הם השפיר, היינו השליה, שהיא כגוש בשר המתחבר לרחם ומהווה את מקור הדם לתינוק, או השליא, שק מי השפיר. התפתחות שפיר או שליא מלמדת שגדל כאן תינוק, ואף אם אין מוצאים אותו, יש להניח שהיה, ואבד ונספג.
הבאת סימנים אלו היא דרך אגב. עיקר טענתו של רבי עקיבא: מאחר שקיימת מציאות של בהמה המפילה ונפטרת בכך מן הבכורה, ודבר זה עשוי לקרות בעודה צעירה בהרבה, לעולם אין הקונה יודע. אף אם קנה עז בשנתה הראשונה, אין הוא יודע אם ולד זה הוא פטר רחם הראשון שלה, או שמא שני הוא וקדמה לו הפלה. ומכאן קובע רבי עקיבא "זה הכלל":
"כל שידוע שביכרה - אין כאן לכהן כלום" - אם ידוע בוודאות שהבהמה ילדה קודם לכן, אין הכהן מקבל דבר, שכן אין זה בכור.
"וכל שלא ביכרה - הרי זה לכהן" - אם ידוע בוודאות שמעולם לא ילדה, כגון שנקנתה בעודה בת ימים אחדים, הרי ולדה הראשון הזכר לכהן כבכור.
"ואם ספק - ייאכל במומו לבעלים" - בכל שאר האפשרויות, כשאין ידוע אם ולד ראשון הוא או שני, מחזיק בו החקלאי, והכהן אינו מקבל דבר, שהמוציא מחברו עליו הראיה ואין בידו להוכיח שהוא שלו. אך אין הבעלים רשאי לאוכלו מיד, שכן עליו לחשוש שמא בכור הוא: אסור לעבוד בו ולגוזזו, ומניחו לרעות עד שייפול בו מום, ואז יאכלנו.
רבי אליעזר בן יעקב - חררת דם:
"בהמה גסה ששפעה חררת דם - הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה" - פרה או חמור שפלטו גוש דם קשה. 'ששפעה' מלשון שפע וזרימה, שיצא ממנה. 'חררה' הוא מונח מושאל: מעין עוגה שהיו אופים על גבי אש בקרקע, כחתיכת לחם קשה. 'חררת דם' היא אפוא גוש דם קשה ואדום, כמין לבנה, היוצא מן הבהמה. אומר רבי אליעזר בן יעקב: יש להניח שזהו פטר רחם, כעובר שלא עלה בידו להתפתח, ולפיכך אם תלד הבהמה ולד לאחר מכן, אין הוא בכור, שכן חררת הדם נחשבת פטר רחם.
ויש לשאול: הלא אין כאן אלא כקריש דם קשה. נניח שאכן זהו עוברה של הפרה, ומי אמר שבכור הוא? ראשית, שמא נקבה היה. ושנית, אף אם זכר היה, לא כל זכר חייב בבכורה, כגון ולד שאין בו דמיון כלל לאמו. מדוע, אם כן, מתייחסים אליו כאל בכור?
ומהי משמעות ההתייחסות אליו כבכור? בכור רגיל אין אוכלים אותו אלא לאחר שנפל בו מום; ואם מת בטרם נאכל, חובה לקוברו, שכן אסור בהנאה ואין מאכילים בו כלבים. זו נקודת המשנה כאן: מתייחסים לחררת הדם כאל בכור, ואסור להאכילה לכלבים אלא חובה לקוברה.
והשאלה במקומה עומדת, שהרי לכאורה ספק ספיקא הוא: מי אמר שזכר היה, ומי אמר שהזכר חייב בבכורה? התשובה היא שדין זה מדרבנן. רבי אליעזר בן יעקב אומר שמדרבנן נדרשים לקבור את חררת הדם, כדי שיהיה בדבר מעין פרסום: אנשי החווה יידעו שאירע לבהמה זו דבר משמעותי שיש לו מעמד של בכור, וכשתלד ולד נוסף יידעו שאינו בכור. שאילו לא היינו קוברים אותה, היו סבורים שלא אירע דבר, וכשתלד ולד זכר היו מתייחסים אליו כבכור.
מה שאין כן בשליא או בשפיר: אם יצא שק מימי מן הפרה, אין צורך לקוברו, ואף מותר לתיתו לכלבים, ואין בכך בעיה. שכן הכל יודעים שאם היה שק, בהכרח היה בו עובר, וממילא הכל יודעים שהולד הבא אינו נחשב בכור.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שאלת הלוקח בהמה מן הנכרי שאין ידוע אם ביכרה. לדעת רבי ישמעאל הולכים אחר גיל הבהמה: עז בת שנתה, רחל בת שתיים ופרה וחמור בנות שלוש - ודאי לכהן, ומכאן ואילך ספק. רבי עקיבא דוחה זאת מחמת מציאות ההפלה, שסימניה טינוף בדקה, שליא בגסה, ושפיר ושליא באישה, וקובע: ידוע שביכרה - אין לכהן כלום; ידוע שלא ביכרה - לכהן; ספק - ייאכל במומו לבעלים. ולבסוף למדנו את דברי רבי אליעזר בן יעקב בחררת דם, שנקברת ופוטרת מן הבכורה, ואת טעם הקבורה מדרבנן משום פרסום הדבר.