בכורות, פרק ב', משנה א'. בפרק זה אנו פותחים נושא חדש: בכור בהמה טהורה - הזכר הבכור של בהמות טהורות, ובאופן ספציפי של פרות, עזים וכבשים. נושא זה ילווה אותנו לא רק בפרק השני, אלא לאורך הפרקים עד לפרק השישי, ורב הוא החומר שיידון בו. זאת בניגוד לפדיון פטר חמור, בכור בהמה טמאה, שנידון בפרק הראשון, ובניגוד לפדיון הבן שיידון בפרק השמיני.
המסגרת הכללית של הדינים:
כפי שנאמר בהקדמה, בכור זכר של פרה, עז או כבש צריך מעיקר הדין לקרב כקרבן ולהיאכל על ידי הכהן ובני משפחתו בתורת קדשים קלים. ואם אי אפשר להקריבו מפני שנפל בו מום, הריהו נאכל אף ללא הקרבה. פרטי הדינים ייסקרו במשניות הרבות שלפנינו.
משנה זו מקבילה במהותה למשנה הראשונה שבפרק הראשון, שנאמרה לגבי פטר חמור. הנקודה המרכזית היא שהכתוב מציין במפורש בכור של יהודי: "קדש לי כל בכור בישראל". לפיכך, כאשר יש לנוכרי שותפות משמעותית וחלק של ממש - בין באם ובין בוולד - נפטר הוולד מדין בכור, והריהו בהמת חולין רגילה.
לשון המשנה:
"הלוקח עובר פרתו של נכרי" - הקונה מנוכרי את הזכויות בפרה, בעז או בכבש שטרם נולדו. כיוון שהאם בבעלותו של נוכרי, הוולד פטור ואינו בכור.
"והמוכר לו" - וכן להפך: המוכר את העובר לנוכרי, כשייוולד הוולד לא יהיה בכור.
"אף על פי שאינו רשאי" - דרך אגב מציינת המשנה שאין אדם רשאי למכור לנוכרי את בהמתו הגסה, ובמקרה שלפנינו מדובר בפרות.
הטעם, כפי שהוסבר במשנה הראשונה שבפרק הראשון: חכמים חששו שאנשים ישכירו את בהמותיהם לנוכרים לצורך עבודה, שכן בהמתו של ישראל זכאית לשבות בשבת. לפיכך קבעו חכמים ששום בהמת עבודה - פרה, סוס, חמור או גמל - לא תימכר לנוכרי, שמא ישתמש בה בדרך המנצלת את הלכות שבת.
"והמשתתף לו" - המשתתף עם נוכרי בבהמה עצמה.
"ומקבל ממנו" - מעין עסקת גידול: קיבל את בהמת הנוכרי כדי לגדל ולדות, ורווחי הוולדות מתחלקים ביניהם.
"והנותן בקבלה" - והוא הדין כאשר היהודי נתן את בהמתו לנוכרי כדי לגדלה, והם מתחלקים ברווחים.
"פטור מן הבכורה, שנאמר בישראל" - בכל המקרים הללו פטור הוולד הבכור מהלכות בכור, שכן הכתוב נאמר "בישראל" - הבהמה צריכה להיות של יהודי בלבד.
שיעור השותפות הפוטרת:
"אבל לא בכור" - כלומר שאין אדם אחר, שאינו יהודי, שיש לו חלק בבהמה זו. ומבחינה מעשית, כל שחלקו של הנוכרי חסר משמעות עד כדי כך שאף אם היה אותו איבר ניטל מן הבהמה לא הייתה נפסלת מהקרבה, אין בו כדי לפטור מן הבכורה:
ריס אחד: אמר הנוכרי שברצונו להיות בעלים של ריס אחד מן הפרה - אף אם יינטל הריס, הפרה עדיין כשרה לקרבן. לפיכך אין בכך כדי לפגוע ביכולתה של הפרה להתקדש בקדושת בכורה.
רגל או לב: אם אמר שהוא בעלים של רגל או של לב - נטילת הרגל עושה אותה בעלת מום, ונטילת הלב עושה אותה טריפה. במקרה כזה אין הבהמה כשרה, ולפיכך חלקו של הנוכרי חשוב הוא ופוטר את הוולד מהלכות בכור.
כהנים ולויים חייבים:
כאן מחדשת המשנה נקודה נוספת: "כהנים ולויים חייבים". בניגוד לפטר חמור ולפדיון הבן, שבהם ישנם פסוקים הפוטרים את בני שבט לוי ואת הכהנים מן המצוות הללו, אין הדבר כן בבכור בהמה טהורה. בכורות של פרות, עזים או כבשים חלה עליהם קדושת בכור אף כשהם בבעלותו של לוי או של כהן.
"לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, ולא נפטרו אלא מפדיון הבן ופטר חמור" - הלוי והכהן אינם פטורים מבכור בהמה, אלא מפדיון הבן ומפטר חמור בלבד.
למעשה: לוי שפרתו המליטה בפעם הראשונה עגל זכר, חייב לתתו לכהן. כהן שכך אירע לו, רשאי להשאירו לעצמו, אך עדיין חייב להביאו כקרבן. כך או כך, הקרבן קרב על ידי הכהן ונאכל בטהרה בתורת בכור, כדינו, שם בירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יסודות דיני בכור בהמה טהורה: שותפותו של נוכרי בבהמה או בעובר - בקנייה, במכירה, בשותפות או בעסקת גידול - פוטרת את הוולד מן הבכורה, שנאמר "בישראל"; ובלבד שחלקו של הנוכרי הוא חלק שנטילתו פוסלת את הבהמה מהקרבה. עוד למדנו שכהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה, ולא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור.