מלבד משמעותו של הבן הבכור בדיני פדיון הבן, קיים תחום נוסף בהלכה שבו נודעת לבכורה משמעות הלכתית - דיני הירושה. הבכור נוטל פי שניים ביחס לשאר האחים בשעה שהם יורשים את אביהם, ומשנתנו באה להגדיר במדויק מתי אמור הדבר.
גדרי חלק הבכורה בירושה:
בנכסי האב ולא בנכסי האם - הבן הבכור נוטל פי שניים בירושת נכסי אביו ובממונו בלבד. אם מתה האם לאחר מיתת האב והבנים יורשים אותה, חולק הבכור עמהם בשווה ומקבל חלק שווה לשאר הבנים.
אינו נוטל פי שניים בשבח - בחלק הירושה שהשביח ועלה בערכו לאחר מיתת האב, כגון פירות חדשים שגדלו לאחר מותו, מתחלק אותו חלק בשווה בין כל הבנים.
אינו נוטל פי שניים ב'ראוי' אלא ב'מוחזק' - בכסף שעתיד היה להגיע אל האב אין הבכור נוטל חלק כפול, כדרך שהוא נוטל במה שכבר הגיע לידיו. לדוגמה, אם הלווה האב ממון ואדם היה חייב לו, חייב אותו אדם את הכסף ליורשים באופן אוטומטי; אולם מאחר שבשעת המיתה לא היה הכסף מוחזק בידי האב, אין הבכור נוטל בו חלק כפול, ואותו חלק בירושה מתחלק בשווה.
זכויות נוספות שדינן כן:
כתובת האישה: הכתובה היא מסמך הנכתב בשעת הנישואין, המזכה את האישה בסכום כסף מסוים כאשר בעלה מת או מגרש אותה. כך או כך, אין היא גובה מירושת בעלה אלא את הממון שכבר היה מצוי שם בשעת מיתתו, ולא ממה שהשביח ועלה בערכו לאחר מותו או מכסף שהגיע רק מאוחר יותר.
מזונות הבנות: בנותיו של אדם שמת ניזונות ומתפרנסות מכספי הירושה שהותיר אחריו. אף כאן, אין הדבר חל אלא על הממון שהיה עמו בשעת מותו, ולא על ממון שהגיע לאחר מכן או שעלה בערכו לאחר מכן מחמת דבר חדש שצמח.
היבם: מצוות ייבום היא כאשר אדם מת ללא ילדים, ומוטלת מצווה על אחיו לשאת את אלמנתו. כאשר מקיים האח את מצוות הייבום ונושא אותה, הדין הוא שהוא יורש את כל רכושו של המת, ושאר האחים - שבדרך כלל היו יורשים אף הם - אינם יורשים. אולם אין זה חל אלא על עיקר הירושה, ואילו מה שבא לאחר מכן, כבשאר הדוגמאות שנידונו במשנה, מתחלק בין כל האחים.
בכל המקרים הללו קובעת המשנה כלל אחד: "וכולן אין נוטלין בשבח ובראוי כמוחזק" - אף אחד מדיני הירושה והזכויות שנידונו במשנה אינו חל על מה שגדל והשביח לאחר מכן מירושתו של הנפטר, ואף לא על מה שהיה ראוי לבוא אליו ועדיין לא הגיע לידו, כגון הלוואה שחייב לו אדם אחר ופרעה רק לאחר מיתתו.