בבא מציעא, פרק ט', משנה י"ג - המשנה האחרונה של הפרק, ובה נושא חדש בפני עצמו: לקיחת משכון כאשר הלוואה לא נפרעה במועדה, כלומר תפיסת רכושו של הלווה כדי להבטיח את פירעון החוב. ראוי להדגיש כבר בפתח הדברים כי מצוות דאורייתא רבות מגבילות את האופן שבו ניתן לעשות זאת, וחלקן יתבארו במשנתנו.
הבחנה מקדימה:
המצב שונה לחלוטין כאשר תנאי המשכון נקבעים מראש, בשעת מתן ההלוואה. המלווה רשאי בדרך כלל להתנות אילו תנאים שיחפוץ ביחס למשכון שהוא מבקש. אולם משנתנו אינה עוסקת בכך, אלא דווקא במקרה שבו לא נלקח משכון בשעת ההלוואה, וכעת אין הלווה פורע את חובו ואין ביד המלווה לגבותו. מכל סיבה שהיא אין מן הלווה כסף לגבות, ולפיכך מבקש המלווה לתפוס דבר אחר כעירבון וכבטוחה, שיבטיח את קבלת התשלום בסופו של דבר. תהליך זה מוגבל בכמה וכמה דרכים, ובהן דנה המשנה.
"המלווה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין":
משהלווה אדם כסף לחברו, וכעת אין הלווה מחזיר את החוב וההלוואה נמצאת בפיגור - אף אם עומד המלווה לתפוס רכוש השייך ללווה, אין הוא רשאי לעשות זאת בעצמו. עליו לפעול דרך בית הדין, ובית הדין הוא שיעקל ויתפוס את נכסיו של מי שלא פרע את חובו.
הפסוק בתורה מדבר על האיסור להיכנס לביתו של חברו, ובכך נעסוק מיד. נחלקו הראשונים אם החובה לפנות לבית דין קיימת מדאורייתא גם כאשר פוגש המלווה את הלווה ברשות הרבים: לדעת תוספות אין זה דאורייתא, ומעיקר הדין רשאי המלווה ליטול את הכובע מראש הלווה ולומר "אחזיק בזה עד שתפרע את חובך", אלא שמדרבנן נאסר הדבר, שמא יבוא בשלב הבא להיכנס לביתו של אותו אדם כדי ליטול את כובעו. אחרים סוברים שקיימת חובה לפנות לבית דין בכל מקרה, ואין לפעול באופן חד צדדי אף ברמת דאורייתא.
"ולא יכנס לביתו ליטול משכונו":
אף לאחר שהוכנס בית הדין לתמונה, ושליח בית דין הוא המבצע את תפיסת המשכון, אין השליח רשאי להיכנס לביתו של הלווה, שנאמר: "בחוץ תעמוד". דין זה מבוסס על דרשה, שהרי מקריאת הפסוקים כשלעצמם אין מתברר מי הוא הנדרש לעמוד בחוץ; הבנת המשנה היא שאין מדובר במלווה, אלא בשליח בית הדין. נמצא שאיש אינו נכנס פנימה, משום שיש בכך פגיעה חמורה מדי בפרטיותו של האדם, באוטונומיה שלו, בביתו ובכבודו. לבית הדין יש אמנם זכות לתפוס משכון, אך הלווה הוא שיוציא אותו מביתו, ואין נכנסים ליטלו ממנו.
"היו שני כלים, נוטל אחד ומניח אחד":
מה דינו של משכון שהלווה זקוק לו? המקרה שבו עוסקת המשנה הוא שיש ללווה שני כלים המצטרפים יחד לסכום החוב: כר אחד ומחרשה אחת. בלילה זקוק הוא לכר כדי לישון עליו, וביום זקוק הוא למחרשה כדי לעבד את שדותיו, ורק שניהם יחד מגיעים לשווי ההלוואה. לפיכך רשאי המלווה לתפוס את שניהם כדי להגיע לשווי המשכון הנדרש כנגד ההלוואה כולה, אך מוטל עליו להשיב כל כלי לידי הלווה בשעה שהוא נזקק לו. נמצא שהמלווה עורך חילופין מדי יום, נוטל כלי אחד ומשיב כלי אחר:
"ומחזיר את הכר בלילה" - בכל לילה מחזיר הוא את הכר ונוטל בחזרה את המחרישה.
"ואת המחרישה ביום" - בבוקר נוטל הוא בחזרה את הכר ומביא ללווה את המחרישה, כדי שיוכל לעשות את מלאכתו.
בלשון "מניח" יש גירסאות אחרות הגורסות "מחזיר". אשר למילה "כר", נחלקו הפרשנים אם הכוונה לכרית או למזרן, ומכל מקום המשמעות היא שהלווה זקוק לו לשינה. עוד יש לזכור את הנאמר בראש המשנה, שתפיסת הרכוש נעשית על ידי שליח בית דין: בית הדין עמד מחוץ לביתו של הלווה, הלה הוציא את מחרשתו ואת כרו, ושליח בית הדין מסרם לידי המלווה. מעתה יהיה על המלווה לשוב אל הלווה פעמיים בכל יום, לפגשו מחוץ לביתו, לתת לו את הכר בלילה וליטול את המחרישה, ובבוקר להשיב את המחרישה וליטול את הכר. לכאורה יש לשאול: מה טעם בכל המשכון הזה, אם ממילא נדרש להעבירו הלוך ושוב? שאלה זו תתיישב בהמשך המשנה.
"ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו":
אם מת הלווה, אין המלווה צריך להחזיר ליורשים את המשכון שבידו, ורשאי הוא להשאירו אצלו ולמוכרו. החידוש שבדבר: בדרך כלל, כשאדם מת יורשים בניו הן את נכסיו והן את התחייבויותיו, ועליהם לפרוע את חובותיו בנוסף לקבלת הנכסים. אלא שבעלי החוב, שהעיזבון חייב להם כסף, זוכים באופן אוטומטי בשעבוד על הקרקעות בלבד - נכסי דלא ניידי - ואילו לפי דין המשנה אין להם שעבוד על המטלטלין, כגון הכר והמחרשה.
נמצא שאילו לא היה המלווה מוחזק במחרשה או בכר בשעת מיתת הלווה, לא היה יכול לגבותם כלל, והיה עליו להיפרע מן הקרקעות. אך מכיוון שהוא מוחזק כבר במטלטלין אלו, יכול הוא להשאירם אצלו, שהרי אין הוא חייב להחזיר את מה שכבר מצוי בידיו. זהו החידוש: רשאי הוא לעכב בידו את המשכון שברשותו.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום". כל אותה הליכה ושיבה מדי יום להשבת הכר נמשכת שלושים יום בלבד - תקופת חסד שבה מאפשר בית הדין למלווה שלא לגבות את כספו, אלא רק להחזיק את הכר או את המחרשה כמשכון. לאחר שלושים יום זכותו של המלווה לומר: הזמן תם, הייתה לך תקופת חסד של שלושים יום. ואף אם זקוק הלווה לכר לישון עליו, רשאי המלווה למכרו כדי לקבל כסף ולכסות את חובו.
"שלושים יום והלאה מוכר בבית דין" - לאחר שלושים יום מותר לו למכור את המשכון, ובלבד שייעשה הדבר בחסות בית הדין, כדי להבטיח שיתקבל מחיר הוגן. שהרי כל סכום שיתקבל ממכירת המשכון יקוזז מסך החוב, ויש כאן ניגוד אינטרסים: המלווה מבקש לקבל את כספו במהירות, ואילו הלווה שלא עמד בתשלומים מבקש שהמחיר יהיה גבוה ככל האפשר, כדי להקטין את חובו. לפיכך נעשית המכירה בבית דין, לוודא שיתקבל מחיר הוגן.
להלכה למעשה: אם הלווה זקוק לחפץ שנלקח כמשכון, לעולם אין המלווה רשאי למוכרו. אך אם אין הוא זקוק לו - כגון שיש לו שתי כריות, או שמדובר בספר שאינו נצרך לו, ואפילו הוא חפץ בו אך אינו זקוק לו - לאחר שלושים יום רשאי המלווה למכור את שנתפס כדי לכסות את חובו.
משכון מאלמנה:
עתה עוברת המשנה לאותו מצב של תפיסת נכסים מלווה שלא פרע את חובו, אלא שהלווה כאן היא אלמנה. בתורה נאמר דין מיוחד האוסר זאת לחלוטין: "אלמנה, בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה, שנאמר: 'ולא תחבול בגד אלמנה'". אין נוטלים משכון מאלמנה כדי לכסות את החוב, ואין הדברים אמורים בבגדיה בלבד אלא בכל נכסיה.
ויש לשאול: הרי הפסוק כבר אמר זאת, ומה באה המשנה להוסיף? התשובה היא שקיימת שיטה נוספת, שאינה מפורשת במשנתנו - שיטת רבי שמעון. רבי שמעון סובר בדרך כלל "דרשינן טעמא דקרא", היינו שאנו יורדים לרציונל שמאחורי המצווה ומיישמים אותה בהתאם. לדבריו, ברור שהטעם שאין מעקלים את רכושה של אלמנה הוא משום שמדובר באלמנה ענייה, ואין זה הוגן, ורצוננו להגן על האלמנות. אך אלמנה עשירה, מיליונרית החייבת חמישים שקלים ומסרבת לשלמם - מדוע לא ייטול המלווה את כרהּ וימכרנו בחמישים שקלים? לדעת רבי שמעון בוודאי רשאי הוא, ולא לכך התכוונה התורה. משנתנו חולקת וקובעת: הפסוק לא חילק בין עשירה לענייה, ולפיכך ההלכה חלה בשווה על אלמנות עשירות ועניות, ואין לעקל את רכושן. וכך היא ההלכה.
"החובל את הריחיים":
התורה אוסרת ליטול כמשכון, בתרחיש מעין זה ומכל אדם, את הכלים המשמשים להכנת אוכל. הדוגמה שבפסוק היא: "לא יחבול רחיים ורכב" - אין נוטלים כמשכון מן העני את טחנת היד המשמשת לטחינת חיטה לקמח. והנה, הפסוק אינו מזכיר רחיים בלבד, אלא רחיים ורכב, שני חלקים יחדיו: החלק התחתון קרוי רחיים - הוא הבסיס שעליו הכול מונח - ואילו הרכב הוא החלק העליון, המסתובב במעגלים ובו ידית.
דרך הטחינה היא שמניחים שתי אבנים כבדות זו על גבי זו, ובין שתיהן נותנים את הגרעינים; באמצעות הידית שלמעלה מסובבים את האבן העליונה, הטוחנת על גבי האבן התחתונה ומפרקת את הגרעינים לקמח. מכיוון שהפסוק הזכיר גם רחיים וגם רכב, האבן התחתונה והעליונה, נחשבים אלו שני כלים נפרדים. (במשניות אחרות מכונה החלק העליון "רכב", כלשון הפסוק שלנו, ואילו החלק התחתון אינו נקרא "ריחיים" - שם המתייחס למערכת כולה - אלא "שכב". במשנתנו לא הוזכר מונח זה.)
הנוטל כמשכון, לאחר שלא נפרעה ההלוואה, את רחיים של יד של הלווה - "עובר בלא תעשה", ועובר על איסור דאורייתא. יתרה מזו: "וחייב משום שני כלים" - עבר שתי עבירות נפרדות באותה מצווה, ולוקה פעמיים, "שנאמר: 'לא יחבול ריחיים ורכב'". הפסוק פירט את שני הכלים, הריחיים והרכב, ואף שיכול היה לכללם כאחד נקט לשון של שניים, ללמד שיש כאן שני כלים נפרדים.
וממשיכה המשנה: "ולא רחיים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש". אין הדין מוגבל לרחיים ורכב, אלא כל כלי המשמש להכנת מזון - "אוכל נפש" משמעו אוכל המקיים את הנפש, והכוונה למזון סתם - כגון סיר, מחבת, סכין קצבים או קופיץ, אסור ליטלו כמשכון, "שנאמר: 'כי נפש הוא חובל'". הנוטלם כמשכון כאילו נטל את חייו של אותו אדם, שהרי בהם הוא מכין את מזונו. לפיכך אין ליטול דברים אלו, אלא יש ליטול דברים אחרים שאינם משמשים להכנת אוכל.