בבא מציעא, פרק ד', משנה י"ב - המשנה האחרונה של הפרק - ממשיכה לעסוק בהגבלות שהטילו חכמים על הונאה במסחר.
"התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת":
"מחמש גרנות... לתוך מגורה אחת" - התגר רשאי לאסוף תבואה מחמש גרנות שונות. גורן הוא המקום שבו דשים את התבואה, כלומר מדובר בחמישה שדות ובחמישה ספקים שונים, ואת כל התבואה הזו הוא רשאי להכניס למגורה אחת - מקום האחסון, כעין אסם תבואה.
"מחמש גיתות ונותן לתוך פיטס אחד" - וכן רשאי הוא להביא את יינו מחמש גיתות שונות, ולאחסן את כולו בפיטס אחד, כלי קיבול גדול שבו מאחסנים את היין.
ההיתר מבוסס על כך שהקונים מבינים מאליהם שהתוצרת הנרכשת מן התגר אינה בהכרח מן השדות או מן הגת שבבעלותו, אלא מכלל השדות שבאזור שמהם הוא משיג את סחורתו. משום כך אין כאן הטעיה, אף שהתוצרת מעורבת ממקורות שונים.
"ובלבד שלא יהא מתכוון לערב":
ההיתר מותנה בכך שאין כוונתו לערב, כאיסור שנשנה במשנה הקודמת שאין מערבין פירות בפירות. בהגדרת הכוונה האסורה נאמרו שני הסברים:
לפי רש"י והברטנורא: כאשר הקונים סבורים שהם מקבלים תוצרת מכרמו ומיקבו שלו בלבד - למשל מי שמנהל כרם והם באים ליקב שהוא מנהל - ובפועל מעורבת בה תוצרת אחרת, הרי זו הטעיה ואסורה.
לפי הרא"ש: כאשר הוא מוסיף במתכוון תוצרת ירודה, ובנידון זה יין פחות, כדי להגדיל את הנפח על חשבון ענביו המשובחים - בוודאי שזו הטעיה ואסורה.
"רבי יהודה אומר לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות":
קליות הן דגנים קלויים, כעין החטיפים הקלויים המצויים בימינו, ואגוזים הם אגוזים - כלומר, ממתקים לילדים קטנים. רבי יהודה אוסר על החנווני לחלקם, "מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו" - שכן בכך ימשוך את הילדים דווקא לחנותו, והם יגררו אחריהם את אמותיהם, ובעלי החנויות האחרות לא יוכלו להתפרנס. זוהי, לדעתו, שיטת מכירה שאינה הוגנת.
אף שהתורה מאמצת עקרונית כלכלת שוק חופשי וגישה מסחרית הוגנת, יש לה סייגים, שנקבעו כדי להבטיח שיוכלו הבריות להתפרנס ביושר. אולם להלכה חולקים חכמים ומתירים, שכן אם חנווני אחד מחלק קליות ואגוזים, יכול חברו לחלק תוצרת משלו ולהתחרות בו. תחרות מסוג זה אינה נחשבת חוסר הגינות, ולפיכך היא מותרת.
"ולא יפחות את השער":
לדעת רבי יהודה אסור למוכר למכור מתחת למחיר השוק הקבוע, ולשבור בכך את השוק למתחרים, ואפילו בדרך של מכירת מוצר בהפסד. הטעם: הדבר מאלץ את המתחרים להוריד את מחיריהם, מונע מהם פרנסה בכבוד ומפעיל עליהם לחץ שאינו הוגן.
אולם חכמים אומרים "זכור לטוב" - ולדעתם זהו דבר נאה, שכן הורדת המחירים מוזילה את השער הכללי. ראוי לציין כי הנימוק כאן אינו זהה לתפיסה הקפיטליסטית המקובלת בשוק החופשי של המאה ה-21, שלפיה תחרות מורידה מחירים לטובת הצרכן. החשש כאן הוא מפני ניצול עתידי: אין הדאגה שישיגו הכול את התבואה הזולה ביותר, אלא שתהיה תבואה בידי הכול, שכל בטן תהיה מלאה ושכל אחד יוכל להתפרנס בכבוד.
יש לזכור שבתקופת המשנה יצאה התבואה פעם בשנה, בתום עונת הקציר, והיו ספקולנטים שאגרו תבואה ושמרוה להמשך השנה, לעת שבה נזקקו לה הבריות ולא נמצאה בשוק, ואז דרשו מחירים מופקעים. הורדת המחירים מעודדת אפוא את הציבור לקנות תבואה עתה, ומרתיעה את האוגרים מלאגור סחורה, משעה שאין הם צופים רווח בכך. התוצאה אינה בהכרח הוזלה מיידית, אלא מניעת ההפקעה שלא כדין בהמשך השנה. מכיוון שיש בכך תועלת לצרכן, ולחם לכל אדם, זהו דבר טוב, וכך גם ההלכה.
בירור הגריסין:
אבא שאול סובר שאסור לברור את הגריסין. משל לדבר: לבוטן קלוף יש גוון חום בהיר, ועליו קליפה אדומה שאין חפץ באכילתה, ונוח לנפותה ולהותיר את האגוז הנאה בלבד. לדעת אבא שאול אסור למכור תוצרת שכל הפסולת נופתה ממנה, שכן הקונים יסברו שסחורה זו משובחת מזו של המתחרים משום שמראה נאה לה, וישלמו מחיר גבוה שאינו פרופורציונלי לערכה האמיתי. הרי זו הטעיה, ולפיכך אסורה.
וחכמים מתירים, משני טעמים:
הקונים יודעים ומבינים כיצד נראית תוצרת מנופה, ומדעת הם משלמים עליה מחיר גבוה יותר.
ואף אם יטען הטוען שפער השווי שבין המנופה לשאינו מנופה אינו מצדיק את תוספת המחיר - הרי אין אדם חפץ לטרוח בעצמו בניפוי הפסולת. משעה שהמוכר נוטל על עצמו את מלאכת הוצאת הפסולת, הריהו עושה שירות לקונים, והללו מוכנים לשלם עבורו.
ואולם מודים חכמים שאסור לברור את השכבה העליונה בלבד, שבפי הכלי שבו נמכרת הסחורה. הקונה רוכש את הכמות כולה וסבור שכולה מבוררת, ובהגיעו לתחתית הכלי מגלה שהאיכות ירודה ושרימוהו. המראה נאה מן המציאות, ולשון חז"ל בזה: "אינו אלא כגונב את העין" - וכוונת הדברים שיש כאן הטעיה גמורה. החשש כאן הוא חשש הונאה, ולפיכך הדבר אסור.
"אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים":
לשון "מפרכסין" משמעה ייפוי - להראות את הדבר טוב מכפי שהוא ולהסתיר את פגמיו, וממילא יש בכך הטעיה האסורה. שלושה אופנים נמנו במשנה:
"לא את האדם" - עבד הנמכר בשוק. אדם מבוגר ששערו לבן, ואין הקונים חפצים ברכישת זקן, ובעליו צובע את שערו שחור כדי שיסברו שהוא בן ארבעים ולא בן שישים. הרי זו הטעיה גמורה, שהרי לאמיתו של דבר זקן הוא.
"ולא את הבהמה" - מאכילים את הבהמה מים מרובים מעורבים בסובין, והיא מתנפחת ונראית בעלת בשר ובריאה יותר מכפי שהיא. הקונה מוטעה, ובהגיעה לביתו חוזרת הבהמה למצבה הרגיל ונמצא שרומה.
"ולא את הכלים" - אין למרוח על הכלים הנמכרים שכבת צבע חדשה ולכסות בכך על פגמיהם. אין הדברים אמורים בכלים חדשים, שבהם פשוט שמותר להבריקם ולנאותם, שהרי כך מצפה הקונה לראות בכל רכישה חדשה, כגון מכונית חדשה. אך מכונית ישנה ומשומשת, שהייתה מעורבת בתאונות ועברה תיקונים, ונותנים לה שכבת צבע כדי שתיראה כחדשה - זו הטעיה ורמאות ואסורה. בכלים משומשים אין לייפות באופן המסווה את הפגמים והחסרונות הקיימים בהם.
לסיכום: במשנה זו עמדנו על גבולות ההיתר והאיסור במסחר. הותר לתגר לאסוף תוצרת מגרנות ומגיתות שונות ולאחסנה יחד, שכן אין בכך הטעיה, ובלבד שלא יתכוון לערב. נחלקו רבי יהודה וחכמים בחלוקת קליות ואגוזים לתינוקות ובהורדת המחיר מתחת לשער, ולהלכה תחרות הוגנת מותרת, והוזלת המחיר אף "זכורה לטוב" משום שהיא מונעת אגירה והפקעת מחירים. וכן הותר בירור הגריסין, אך נאסר בירור שכבתו העליונה של הכלי, שאינו אלא "כגונב את העין", וכן נאסר כל פרכוס - באדם, בבהמה ובכלים - המסווה את מומיו האמיתיים של הנמכר.