אנו מגיעים אל משנה י"ב, המשנה האחרונה בפרק שלישי של מסכת בבא מציעא. בטרם נדון בדבריה, יש להקדים שתי הקדמות.
הקדמה ראשונה - מהי 'שליחות יד':
מקור הביטוי בפרשת השומרים, שם נאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" - בתנאי שלא שלח את ידו ברכוש חברו. שליחות יד היא שימוש בחפץ שאינו שלו: המפקיד מסר לשומר את צנצנת העוגיות לשמירה, והשומר נטל ממנה עוגיות לעצמו. במעילה זו בפיקדון חדל השומר להיות שומר ונעשה גזלן, החייב מעתה אף באונסין.
יש להבחין בין דין זה לבין 'שואל שלא מדעת', שבו עסקנו במשניות הקודמות: השואל בלא רשות דינו כגזלן, אך בכוחו להשיב את החפץ ולחדול מגזלנותו (ובמקרים מסוימים, כגון רכב, אינו יכול להשיבו אלא בהודעה לבעלים, וכך ההלכה). זאת ועוד: הנוטל כיסא אחד ממערכת פינת אוכל שלמה נעשה גזלן על אותו כיסא בלבד, שכן לא התכוון לקנות את שאר המערכת או להשתמש בה שלא כדין.
שליחות יד, לעומת זאת, פירושה נטילה מן הפיקדון עצמו - צריכת חלק ממנו או שימוש המפחית מערכו וגורם הפסד לבעלים. הדין הוא שהשולח יד בפיקדון נעשה גזלן על הפיקדון כולו, ולא רק על אותו חלק שנטל ושאיננו עוד.
הקדמה שנייה - שני אופנים לשינוי ערך הפיקדון:
המשנה מבקשת לברר: אם אירע דבר לפיקדון וערכו השתנה במרוצת הזמן, לפי איזו שעה מחשבים את הפיצוי שעל השומר לשלם? ערכו של פיקדון עשוי לעלות ולרדת בשני אופנים שונים:
שינוי בחפץ עצמו: אף שמחירי השוק לא נשתנו, החפץ השביח או פחת. פרה מעוברת שהופקדה בשווי מאתיים והפילה בזמן השמירה - שווה כעת מאה וחמישים. ולהיפך: כבש שהופקד לאחר גזיזה בשווי מאה, וכעבור חודשים אחדים צמח צמרו ושוב הוא ראוי לגזיזה - שווה כעת מאה וחמישים.
שינוי במחירי השוק: אותו חפץ ממש, בין דומם ובין בעל חיים, אלא שמחיר הפרות או מחיר היין בשוק עלה או ירד.
אם כן, השאלה היא: הפקדתי בידך פרה בשווי מאה, ונעשית שולח יד - נטלת אותה לחריש בשדותיך, או גזזת את צמר הכבש. לאחר מכן אירע אונס, וברק פגע בבהמה. האם תשלם לי לפי שוויה בשעת ההפקדה, או לפי שוויה בשעה שהשתמשת בה שלא כדין ונעשית שולח יד, שאותה שעה שוויה עשוי להיות אחר? בכך נחלקו התנאים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
המשנה פותחת: "השולח יד בפיקדון" - שומר שנהנה מן הפיקדון והשתמש בו שלא כדין. "בית שמאי אומרים: ילקה בחסר וביתר" - ידו של השומר על התחתונה לעולם, והדבר פועל לטובת המפקיד: אם ירד המחיר לאחר ההפקדה, משלם כשווי המקורי; ואם עלה המחיר, משלם כשוויו בשעת המעילה.
"ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה" - לדעת בית הלל, גזילה נישומה לעולם לפי שעת הגזילה. "שעת הוצאה" היא הרגע שבו הוצא החפץ מגדר פיקדון ונכנס לרשותו של השומר השולח יד. בשעה שביצע את עבירתו, לפי אותו שווי עליו לשלם. הלכה כבית הלל, וכך עולים הדברים בקנה אחד עם כל התורה כולה: הגנב מתחייב בשווי שהיה לחפץ בשעה שגנבו.
דעת רבי עקיבא:
רבי עקיבא נדרש לאופן השני של שינוי הערך. אף הוא מודה לבית הלל, שכאשר החפץ עצמו השביח או פחת - כגון שצמח בו צמר - נקבע התשלום לפי השעה שבה שלח בו השומר יד. שאלתו היא: מה הדין כאשר בשעת שליחות היד היה שוויו מאה, ואילו בעת שהתחייב בבית הדין עומד מחיר פרה חלופית על מאתיים, או שירד לחמישים? האם משלם לפי מחיר השוק בשעת שליחות היד, או לפי מחיר השוק העכשווי?
על כך אומר רבי עקיבא: "כשעת התביעה" - לפי השעה שבה מתחייב בדין תורה וחייב לשלם. רבי עקיבא לומד זאת מן הכתוב "ביום אשמתו", היום שבו מתחייב באשמתו, ולפיכך נקבע התשלום לפי שווי הפרות בשעה שהתחייב בדין או בשעה שהעידו בו העדים. אולם ההלכה כבית הלל בשני המקרים: לעולם נקבע הדבר לפי שווי החפץ בשעה שאותו גנב שלח יד בפיקדון המופקד בידו. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
"החושב לשלוח יד בפיקדון":
חלקה השני של המשנה הוא כמשנה חדשה בפני עצמה, ובו נקודה חדשה: מה דינו של שומר המתכוון לשלוח יד ומוציא זאת בפיו - לפי רש"י, בפני עדים - ואומר: "בכוונתי ליטול עוגיות מן הצנצנת", אך עדיין לא עשה מעשה. האם כבר באותו שלב איבד את מעמדו כשומר נאמן ונעשה שולח יד החייב באונסין?
"בית שמאי אומרים: חייב" - כבר באותה שעה נעשה חייב באונסין. לשון "חושב" שנקטה המשנה, שמשמעה המילולי מחשבה שבלב, כוונתה שהוציא את הדברים בפיו בקול ובפני עדים: "הריני נוטל חפץ זה". דין זה נלמד מן הכתוב "על כל דבר פשע", שכן ביטוי זה מיותר בהקשרו, ובית שמאי דורשים ש"דבר פשע" בא לרבות אף דיבור - אמירה והצהרה על מעשה העבירה של שימוש בפיקדון. משעה שאמר זאת בקול ושני עדים שמעו, מתחייב באונסין עוד קודם שנטל או השתמש בפועל.
"ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד" - אין הדיבור מעלה ומוריד, וכל עוד לא נטל בפועל אינו חייב. בית הלל אינם לומדים דרשה זו, ולשיטתם בא ייתור הלשון "דבר פשע" ללמד עניין אחר: שומר שהורה לשלוחו או לעבדו לשלוח יד בפיקדון וליטול ממנו - השומר עצמו חייב.
לכאורה תמוה: הרי הכלל הוא שאין שליח לדבר עבירה - אם ציוויתי עליך להכות את חברך והכית אותו, אתה הוא העושה הרע ולא אני, שהרי היה עליך לשמוע בקול השם ולא בקולי. אלא שבשומר נאמר דין מיוחד: מעמדו כאפוטרופוס מחייבו ברף גבוה יותר, וזאת מכוח הדרשה "על כל דבר פשע" - אותן אמירות אסורות של הוראה לשליח או לעבד לשלוח יד ולעשות מעשה שלא כדין. ונחלקו האחרונים אם אף השליח חייב בנוסף.
"כיצד" - מהו מעשה שליחות היד:
המשנה מדגימה כיצד מבצע השומר שליחות יד: "הטה את החבית ונטל הימנה רביעית" - חבית יין מופקדת בידו, והשומר הטה אותה כדי להגיע אל היין ונטל ממנה רביעית, כוס מלאה, לצורכו ולשתייתו. "ונשברה" - לאחר מכן אירע אונס שאינו בשליטתו, ברק או רעידת אדמה, החבית נשברה וכל היין אבד. "אינו משלם אלא רביעית" - אינו חייב אלא על אותה רביעית שבה שלח יד.
הטעם: אמנם השולח יד מתחייב על הפיקדון כולו ולא רק על מה שנטל, אך לשם כך עליו לעשות פעולה המשמשת מעשה קניין, שבה מכניס את החפץ לרשותו. הטיית חבית כדי להגיע אל תוכה אינה מעשה קניין - המטה חבית יין הנמכרת לו אינה נקנית לו בכך - ולפיכך טרם עשה מעשה המחייבו על החבית כולה.
לעומת זאת: "אם הגביה ונטל הימנה רביעית ונשברה - משלם דמי כולה". משהגביה את החבית, אף שנתכוון ליטול ממנה כוס אחת בלבד, עשה מעשה קניין של הגבהה ונטל אחריות על החבית כולה. משום כך חדל להיות שומר ונעשה שולח יד, וחייב באונסין על הכלי כולו.
נקודה אחרונה: שומר שהטה את החבית ולא הגביהה, שאינו חייב אלא על הרביעית שנטל - אם בעצם פתיחת החבית הכניס לתוכה אוויר וגרם ליין להתקלקל, חייב על החבית כולה. הדבר מפתיע לכאורה, שהרי לא הוא הזיק את היין במישרין אלא האוויר שנכנס, ואין זה אלא גרמא - נזק עקיף, שבדיני ממונות פטורים עליו. אלא ששומר מוטלת עליו אחריות לשמור על המופקד בידו, ופתיחת חבית שדינה להיות סגורה היא פשיעה ורשלנות בעצם חובת השמירה. משום כך פוסק להיות שומר חינם ומתחייב אף בנזקים העקיפים שגרם במעשה פשיעתו, ועליו לשלם על חבית היין שהתקלקלה כולה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין השולח יד בפיקדון, הפוסק להיות שומר ונעשה גזלן החייב באונסין על הפיקדון כולו. בשומת התשלום נחלקו: בית שמאי - "ילקה בחסר וביתר"; בית הלל - "כשעת הוצאה"; ורבי עקיבא - "כשעת התביעה", ולהלכה כבית הלל. עוד למדנו במחלוקת ה"חושב לשלוח יד", שלבית הלל אין חיוב עד שיעשה מעשה בפועל, ושייתור "על כל דבר פשע" מלמד לשיטתם על חיוב השומר שהורה לשלוחו; ולבסוף עמדנו על ההבחנה בין הטיה להגבהה, שיסודה במעשה הקניין, ועל פתיחת החבית כמעשה פשיעה המחייב אף בנזק עקיף.
בזה סיימנו, ברוך השם, את הפרק השלישי של מסכת בבא מציעא, ומכאן נעבור אל הפרק הרביעי - פרק 'הזהב'.