בבא בתרא, פרק ט', משנה י' (דף תשע שתים עשרה). המשנה ממשיכה את הדיון בחובה לשלם שכר בזמנו.
"אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה, ואחד שכר כלים":
הלכה זו שייכת במידה שווה לשכר המשולם לאדם, לשכר עבור שכירת בהמה ולשכר עבור שכירת כלים. בכל אלו נאמרו שני חיובים:
"יש בו משום ביומו תתן שכרו" - מצוות עשה, ציווי חיובי לשלם מיד עם תום תקופת השכירות, כשמגיעה שעת התשלום על מה ששכר.
"ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" - מצוות לא תעשה, איסור להחזיק את השכר ולעכבו במשך הלילה עד הבוקר.
אימתי חלים חיובים אלו:
"אימתי" - מתי אמורים הדברים? "בזמן שתבעו" - כאשר בעל השכר מצפה לתשלום, דורש ומבקש אותו. אך אם "לא תבעו", שאין הוא דורש ואינו מבקש את שכרו - כגון שקיים ביניהם הסכם לשלם אחת לחודש כנוהג המקובל, או שאמר במפורש "אל תדאג, תוכל לשלם לי מחר" וכיוצא בזה - אין כאן לא לאו ולא עשה המחייבים תשלום מיידי. הרשות בידי הפועל למחול על התשלום ולקבלו במועד מאוחר יותר, והוא הדין למי שהשכיר בהמה או כלים.
המחאהו אצל חנווני או אצל שולחני:
מה הדין כאשר בעל הבית מפנה את הפועל אל צד שלישי כדי לקבל את שכרו? האם יצא ידי חובתו, ומה יהיה אם אותו צד שלישי לא ישלם בסופו של דבר - האם בעל הבית פטור, או שמא חיובו חוזר אליו?
אומרת המשנה: "המחאהו אצל חנווני או אצל שולחני" - אם הפנה בעל הבית את הפועל אל החנווני, הוא בעל המכולת, המשלם לו במצרכים תמורת שכרו, או אל השולחני, הוא חלפן הכספים (מעין בנק של ימינו). בעל הבית אומר: "אין בידי מזומן, אך תוכל לקבל מצרכים אצל החנווני או כסף מזומן אצל השולחני, ואני אשיב להם אחר כך את דמיהם". במקרה כזה "אינו עובר בלאו" - כיוון שבעל הבית איפשר לפועל לקבל את שכרו, אין הוא עובר על איסורים אלו.
מובן שהצד השלישי חייב להסכים ליטול על עצמו את האחריות; אין המעסיק יכול להורות סתם לאדם אחר "שלם לו במקומי". אך משסידר זאת והצד השלישי הסכים לבצע את התשלום, נמצא שהמעסיק העמיד לרשות הפועל את שכרו, והרי הוא פטור.
נחלקו המפרשים אם נדרשת הסכמת הפועל: אם יאמר הפועל "איני חפץ ללכת אל אותו חנווני או שולחני", האם רשאי המעסיק לקבוע באופן חד-צדדי שזו דרך התשלום, ואם אין הפועל מעוניין - אין זו בעייתו? יש אומרים שהפועל חייב להסכים לכך. הבית יוסף סובר שאין צורך בהסכמתו: כל עוד העמיד המעסיק לרשות הפועל את האפשרות לקבל את שכרו, הבחירה בידי הפועל אם ליטול את הכסף אם לאו, והמעסיק פטור ממצוות העשה ומן הלאו שבחיוב זה.
שכיר בזמנו נשבע ונוטל:
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש, הקשור לענייננו. בנסיבות רגילות, כאשר אדם טוען שחברו חייב לו כסף והלה מכחיש, ואין ראיה בידי אף אחד מהם, הכלל הוא 'המוציא מחברו עליו הראיה'. אף אם התובע בטוח בטענתו ומוכן להישבע עליה, ואילו הנתבע אומר "איני יודע" - אין בידי התובע להוציא ממון.
אולם במשנתנו מצינו דין דרבנן, תקנת חכמים היוצרת חריג לכלל זה. החריג הוא בתוך חלון הזמן, אותה עונה שבה אמור המעסיק לשלם לפועל. מצד אחד אנו מניחים שהמעסיק חפץ לשלם כדי שלא לעבור על איסור תורה, ומצד שני אנו מניחים שהוא טרוד בעניינים רבים, בעוד שלפועל דבר אחד בלבד לדאוג לו - קבלת שכרו. לפיכך, אם הפועל טוען שלא קיבל את שכרו והמעסיק טוען ששילם, קבעו חכמים שבתוך אותו חלון זמן מניחים שהמעסיק טועה, והפועל נאמן בשבועה שלא קיבל את שכרו, שכן מסתבר שאינו משקר.
וכך לשון המשנה: "שכיר בזמנו נשבע ונוטל" - העובד, בתוך פרק הזמן שבו הוא אמור לקבל את שכרו, באותה עונה, אם מוכן הוא להישבע שלא קיבל את שכרו - נשבע, ובית הדין מחייב את המעסיק לשלם "פעם שנייה": לטענת המעסיק זו פעם שנייה, ולטענת השכיר זו הפעם הראשונה.
"עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל" - אם לא העלה את טענתו בתוך חלון הזמן שבו היה אמור לקבל את שכרו, ובא לאחר מכן וטוען שלא שולם לו, חוזרים לכללים הרגילים: אין העובדה שהשכיר טוען שלא קיבל תשלום ומוכן להישבע על כך מאפשרת לו לחייב את המעסיק לשלם. משנסגר החלון, אין לנו סיבה להאמין לשכיר יותר מאשר למעסיק. אמנם השכיר יודע בוודאות אם קיבל את שכרו, שהרי הדבר חשוב לו מאוד, אך גם המעסיק - מה לו לרמות? אנו מניחים שהוא חפץ לעשות את הישר, ובהיעדר ראיות אין שבועה מוציאה ממון, ככללים הרגילים.
"אם יש עדים שתבעו - הרי זה נשבע ונוטל":
כאן חריג נוסף: אם יש עדים המעידים שהשכיר תבע את שכרו בתוך חלון הזמן, סמוך לסיומה של אותה עונה שבה יש לשלם, והמעסיק השיב לו "אשלם לך אחר כך, אל תדאג" - הרי זה מראה שאין המעסיק מקפיד לשלם במועדו ולקיים את דרישת התורה. לפיכך רשאי השכיר לבוא בעונה שלאחר מכן לבית הדין ולהביא את עדיו. אין העדים יכולים להעיד אם שולם לו אם לאו - זאת אינם יודעים; אך הם יודעים שתבע את כספו, ושהמעסיק הראה שאינו מוטרד במיוחד מקיום חיוב התורה. משום כך חוזרת ההנחה שיש סיבה טובה להאמין לשכיר יותר מאשר למעסיק, שהרי השכיר יודע אם שולם לו, ואילו המעסיק עלול להיות מוסח בקלות מחמת עול ניהול העסק. זהו אפוא חלון זמן נוסף שניתן לשכיר לתבוע את שכרו.
מובן שאין הדבר יכול להימשך לעולם. לא ייתכן שיבוא כעבור עשר שנים ויאמר "לא שילמת לי לפני עשר שנים" ויישבע שלא קיבל את שכרו. לפיכך יוצא להלכה, כדברי הגמרא, שנתונה לפועל אותה עונה הבאה בלבד - העונה שלאחר זו שבה היה אמור לקבל את התשלום - כדי להעלות את טענתו ולומר: "יש לי עדים שניסיתי לקבל ממך את כספי ודחית אותי", ואז יהיה נאמן. מעבר לאותה עונה שנייה חוזרים לכללים הרגילים של בעלי דין התובעים זה את זה.
ראוי לציין שהכללים הרגילים חלים כאן במלואם: ראשית, שבועה דאורייתא במקרה של הודאת מקצת - אם בעל הבית מודה ששילם חלק, יצטרך להישבע על השאר, ואם אינו יכול להישבע - חייב לשלם. שנית, שבועת היסת, תקנת חכמים שלפיה מי שנתבע בטענת ממון נשבע שאינו חייב. אם כן, יש בידינו לחייב את בעל הבית להישבע. אלו נקודות צדדיות למשנה.
גר תושב:
נעבור למשנה הבאה, ובה נקודה נוספת: "גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו". מצוות התשלום בזמנו אינה חלה כלפי יהודים בלבד, אלא אף כלפי גר תושב. גר תושב הוא גוי שקיבל עליו להכיר במציאות ה' ואינו עובד עבודה זרה. אין הוא יהודי, אך כיוון שהוא מקיים פחות או יותר את שבע מצוות בני נח, מותר לו לגור בארץ ישראל, ומשום כך העניקה לו התורה הגנה מיוחדת שישולם שכרו בזמנו.
לעומת זאת ממשיכה המשנה: "ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר" - הלאו האוסר לעכב את שכר הפועל עד הבוקר אינו חל בגר תושב. כך פסק הרמב"ם, וכך משמע מן המשנה: יש כאן מצוות עשה לשלם לו מיד, אך אין לאו אם לא עשה כן.
מקור מצוות העשה לשלם לגר תושב הוא באותה פרשה בספר דברים, והוא טכני במהותו. הפסוק הקודם לפסוק המחייב תשלום בזמנו אומר "לא תעשק שכיר" - עושק עניינו שאין בכוונת המעסיק לשלם לפועל כלל, ולא רק עיכוב התשלום. הפסוק מסיים במילים "אשר בארצך בשעריך", ואילו הביטוי "בשעריך" מופיע בהקשרים נוספים, כגון "גרך אשר בשעריך", שאין הכוונה בו לגר צדק אלא לגר תושב - גויים שלא התגיירו, ומעמדם מעמד של תושבים זרים בעלי מעמד חוקי. מכאן שחובת התשלום בזמנו חלה אף על גר תושב.