משנה י"א בפרק ה' היא המשנה האחרונה בפרק - פרק קשה במיוחד, ואפשר שיש הקלה מסוימת בהגיענו לסיומו. אלא שהמשנה שלפנינו אינה קשה כלל. עניינה למנות עד שישה לאווין שאדם עובר עליהם בהלוואה בריבית, ולא המלווה בלבד עובר על איסורים רבים, אלא אף הלווה והאנשים המסייעים להלוואה.
לשון המשנה: "ואלו עוברין בבל תעשה: המלווה, והלווה, והערב, והעדים" - כל אלו עוברים על לאו אחד לפחות מן התורה בהשתתפם בהלוואה בריבית:
המלווה - עובר על שישה איסורים שונים.
הלווה - עובר על אחד לפחות.
הערב - הנותן ערבות להלוואה.
העדים - המאפשרים את אכיפת ההלוואה. אף הערב והעדים עוברים על איסור אחד או שניים, כפי שיתבאר להלן.
"וחכמים אומרים: אף הסופר" - חכמים מוסיפים אדם חמישי, הסופר. לדעתם הוא מתפקד למעשה אף בתור עד, ולפיכך עובר על אותן עבירות שהעדים עוברים עליהן.
ששת הלאווין:
"את כספך לא תיתן לו בנשך" - איסור על מתן הכסף בריבית.
"ובמרבית לא תיתן אכלך" - איסור על מתן האוכל תמורת ריבית. שתי נתינות נאמרו בפסוק זה, ומכאן שני לאווין נפרדים על גביית ריבית. כפי שנתבאר בתחילת הפרק, נשך מתמקד בהפסד הנגרם ללווה, ומרבית ברווח המגיע למלווה, ושניהם שני צדדים של מטבע אחת.
"אל תקח מאתו נשך ותרבית" (ובלשון המשנה: "בל תקח") - איסור נטילת הריבית מן הלווה, ואף הוא במלווה בלבד, שכן הוא הנוטל. פסוק זה נאמר בספר שמות, וכרונולוגית היה ראוי להקדימו, ואף על פי כן הובא שני: הלאו הראשון, "את כספך לא תיתן לו בנשך", נעבר בעצם נתינת ההלוואה וקציצת הריבית, באותו רגע ממש, בין אם תיגבה הריבית בסופו של דבר ובין אם לאו; ואילו הלאו השלישי נעבר רק בשעת נטילת הריבית בפועל, והוא לאו נפרד שאף עליו עובר המלווה.
"לא תהיה לו כנושה" - איסור ללחוץ על הלווה בפירעון החוב. אם המלווה דוחק בלווה לשלם את הריבית, עובר הוא על לאו נוסף זה. ראוי לציין כי לאו זה אינו שייך להלוואות נושאות ריבית בלבד: אף בהלוואה ללא ריבית, אם המלווה דוחק בלווה להשיב את הקרן בשעה שאין בידו הכסף, והלה חש לחץ ועוגמת נפש, יש בכך משום "לא תהיה לו כנושה".
"לא תשימון עליו נשך" - איסור להטיל על הלווה חובת ריבית. עד כה חלו הלאווין על המלווה בלבד, ואילו לאו זה חל אף על שאר המשתתפים: המלווה עובר עליו בוודאי, אך גם האנשים המביאים לידי כך - העדים והערבים - שותפים בהטלת חובת הריבית, ואף הם עוברים עליו.
"ולפני עור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'" - בחמשת הלאווין הראשונים אין הלווה עובר כלל, אך על לאו זה הוא עובר. פשט הפסוק הוא שלא להניח מכשול לפני אדם עיוור, והכוונה כאן לעיוורון להשלכות העבירה. הלווה, בעצם נטילת ההלוואה בריבית, גורר את המלווה לעבור על איסורים אלו.
לפני עיוור מול מסייע לדבר עבירה:
שני מושגים אלו נראים קרובים זה לזה ועלולים לבלבל. "לפני עיוור לא תיתן מכשול" הוא איסור מן התורה, ואילו מסייע לדבר עבירה - לאפשר, לעזור או לעודד אדם לעבור עבירה - הוא איסור מדרבנן. ההבדל ביניהם: אם העבירה לא הייתה מתרחשת ללא עזרתו וסיועו של אדם זה, והוא חיוני ממש לביצועה, עובר הוא על איסור התורה של לפני עיוור.
לפיכך, במקרה של הלווה: המלווה לא היה עובר על איסור הלוואה בריבית אלמלא היה לווה הנוטל ממנו את ההלוואה. הלווה הכרחי, ובלעדיו אין כאן עבירה כלל, ולכן הוא עובר על לפני עיוור.
ואילו בערב ובעדים הדבר תלוי:
אם המלווה היה נותן את ההלוואה בכל מקרה, אף ללא הערב, ואין הוא מבקש את הערב אלא כהגנה נוספת - אין הערב הכרחי לעבירה, ולפיכך עובר הוא על איסור דרבנן של מסייע לדבר עבירה בלבד.
אך אם אמר המלווה: "איני נותן הלוואה זו אלא אם כן יהיו לי עדים וערב", ובא אדם והתנדב לשמש ערב או עד - הרי אלו עוברים על לפני עיוור, שכן הם הגורמים לדבר, ובלעדיהם לא היה מתרחש.
נמצא, אפוא, כי כל ששת הלאווין חלים על המלווה; על הלווה חל אחד מהם; ועל המסייעים חל "לא תשימון עליו נשך" בוודאי, ואפשר שיחול עליהם אף "לפני עיוור" אם היו הכרחיים לעבירה.
שני לאווין נוספים המוטלים על הלווה:
כאשר הלווה מחזיר את הריבית, עובר הוא על שני פסוקים נוספים מצדו שלו. המשנה לא הזכירתם, משום שהיא מתמקדת בעבירות הנעשות מצד המלווה. ואלו הם: "לא תשיך לאחיך" (דברים כ"ג, כ') ו"ולאחיך לא תשיך" (דברים כ"ג, כ"א) - שני פסוקים שונים באותו רעיון יסודי. שניהם נאמרו בבניין הפעיל, לשון גרימה, ולפיכך אין "תשיך" גביית ריבית, אלא גרימה לזולת שייטול ריבית. נמצא שהלווה, בשעה שהוא מחזיר את הכסף, עובר על "לא תשיך" פעמיים.
בכך סיימנו בעזרת השם את הפרק החמישי, "איזהו נשך", וכעת נעבור לנושאים נוספים בדיני ממונות בפרק השישי.