בבא מציעא, פרק ז', משנה י"א - המשנה האחרונה של הפרק. עניינה חורג במקצת מנושא הפרק: מאחר שבסוף המשנה הקודמת למדנו שהשומר, וכן המפקיד אצלו, רשאים להתנות ביניהם תנאים בדבר ההתקשרות וההסכם שביניהם, אף שאינם עולים בקנה אחד עם הכללים הבסיסיים שנקבעו בחיובי שומר חינם ושומר שכר, ותנאי זה מחייב - באה משנתנו לעסוק בדיני התניית תנאים באופן כללי.
הכלל היסודי - "כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל":
כלל זה, שמשנתנו פותחת בו מיד, קובע: כל המתנה תנאי בעסקה או בכל מעשה הלכתי הנכנס לתוקף, ותנאיו עומדים בניגוד לדברי התורה - אין תנאים אלו מחייבים כלל.
דוגמה לדבר: כשאדם נושא אישה, מעשה הקידושין ההופך אותה לאשתו ואוסרה על כל העולם נעשה באחת הדרכים באמצעות כסף - הוא נותן לה טבעת ואומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו". התורה קובעת שהבעל מחויב לאשתו, בין השאר, ב'עונה' - זכויות האישות שיש לאישה על בעלה. לפיכך, אם יאמר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו על מנת שאהיה פטור מן העונה", אין תנאו תקף: הם נשואים, והוא חייב בעונה. אין בידו להתנות תנאי הסותר את דין התורה.
מקור הכוח להתנות תנאים:
למעשה, לולא פרשה אחרת בתורה, לא היה תוקף לתנאים כלל. זהו כביכול השלב הראשון במערכת: אם התורה קבעה שהדברים חלים, מנין הזכות להתנות עליהם תנאים? ואולם, כוחו של אדם להתנות תנאים בשעה שהוא מבצע פעולות משפטיות נלמד מן הסיפור ומפרטי הניסוח של הפרשה שבה עמדו שבטי גד ומנשה לחצות אל ארץ ישראל. הם ביקשו להישאר בעבר הירדן, ומשה רבנו אמר להם: אם תעברו חלוצים בחזית המלחמה ותסייעו לאחיכם לכבוש את הארץ - תקבלו את הארץ הזאת, ואם לא - לא. ניסוח זה, 'אם תעשו כך - כך, ואם לא - לא', הוא הבסיס לעצם המושג של התניית תנאים; ועל פי הפרטים הטכניים של אותו נידון קבעה ההלכה שיש כביכול לחקות את האופן שבו נוסחו אותם תנאים. אין כאן המקום להיכנס לפרטים, שכן מדובר במשנה אחת בלבד, אך זהו הרעיון.
לפיכך, כאשר אדם מתנה תנאים שאינם נוגדים את התורה, בידו להגדיר כיצד ואם יחולו החלויות המשפטיות שלו. כך למשל, אדם רשאי לתת גט לאשתו ולומר: "הרי זה גיטך, תהיי מגורשת ממני מעכשיו אם לא אחזור בתוך שלושים יום". תנאי זה תקף, והגט אינו חל אלא בהתקיים התנאי, שכן אין בהתניה זו כל סתירה לדין תורה.
שני קצוות: תנאי בשמירה ותנאי בנזירות:
במשנה הקודמת למדנו בדיני השומרים: אדם אומר לחברו "אשלם לך כסף שתשמור על הכלב שלי", והלה מסכים - הרי זה שומר שכר. ואולם הוא מוסיף ומתנה: "אשמור על הכלב, אך אם יארע בו דבר, גניבה או אבידה, לא אשלם לך עליו כלל. אם אתה מסכים - מוטב, ואם לאו - לא". במקרה כזה התנאי מועיל, ואם יאונה לכלב רע לא יידרש השומר לשלם. הטעם לכך: אין על השומר כל מצווה או חובה לקבל על עצמו את שמירת הכלב, ונמצא שמדובר בהסכם ממוני בין הצדדים, ובענייני ממון בידי הצדדים לקבוע כיצד יפעל ההסדר.
בקצה השני עומד הנזיר. אדם האומר "הריני נזיר" מקבל על עצמו שלושה סוגי הגבלות: אסור לו להיטמא למת, אסור לו להסתפר, ואסור לו לאכול ולשתות ממוצרי הענבים, ובכללם יין. אמר "הריני נזיר על מנת שיהא מותר לי לשתות יין בימי נזירותי" - תנאו בטל, שהרי התורה אסרה על הנזיר את היין. והדין המפתיע הוא שהוא נזיר גמור ואסור לו לשתות יין, אף שנתן מקום להבין שלא הסכים לקבל על עצמו נזירות אלא בתנאי שיוכל לשתות יין.
הטעם לכך הוא כאמור לעיל: האומר "הריני נזיר" - נזיר הוא, ומנין לו הכוח להתנות תנאים כלל? התורה נתנה מקום להתניית תנאים רק כאשר הם תואמים את הכללים שנקבעו במסגרת תנאי בני גד ובני מנשה עם משה רבנו. תנאי הנוגד את דברי התורה אינו נכנס למסגרת זו כלל, והרי הוא כמי שלא אמר דבר. לפיכך מוחקים מדבריו את החלק שכלל תנאי הסותר את התורה, ונותרת בידו ההתחייבות להיות נזיר בלבד - ומכאן שהוא מחויב בנזירות. זהו עניין שקשה להבינו, אך כך הוא פועל, וזוהי המסגרת של משנתנו.
מעניין לציין מקרה קיצוני שבהלכה: נוסף על חיוב הבעל בעונה, הוא מחויב גם ב'שאר וכסות' - לספק לאשתו מזון וביגוד. ההלכה פוסקת לחלק ביניהם:
שאר וכסות: אף שהתורה חייבה בהם, מאחר שמטבעם הם התחייבויות ממוניות, אם אמרה האישה "רצוני להינשא לך, ומקובל עליי שלא תשלם עבור בגדיי או עבור מזוני, או שניהם" - הנישואין תקפים והוא פטור מהם.
עונה: התנאי אינו תקף, משום שאין זה עניין ממוני אלא עניין שבגוף. אמר "איני מספק עונה" - הרי הוא נשוי, וחייב לספק זאת בכל מקרה.
עיון בלשון המשנה:
"כל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל" - המתנה תנאים הסותרים את דברי התורה, פעולותיו המשפטיות תקפות בכל מקרה ותנאיו מתבטלים.
"וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו - תנאו בטל" - לפי דרכו של הברטנורא, מדובר במצב שיש בו גם תנאים וגם מעשה פיזי, כגון נתינת הטבעת בצירוף התניית התנאי. אם התנה את התנאי לאחר מעשה - היינו שביצע תחילה את המעשה ורק אחר כך התנה - אין התנאי תקף. רבים למדו יתרה מזו: האומר שתי אמירות, אין השנייה נכנסת לתוקף לאחר שכבר ביצע את הראשונה. נסתפק באפשרות הפשוטה: משנעשה המעשה, שוב אין בידו להתנות תנאים לאחר מעשה.
"וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה מתחילתו - תנאו קיים" - תנאי שאפשר לקיימו בעתיד, והוצב מלכתחילה, הרי הוא תנאי מחייב; אך תנאי שאי אפשר לקיימו בעתיד, שהוא דבר בלתי אפשרי, אינו מחייב.
לדוגמה: האומר "הרי זה גיטך על מנת שתטוסי לירח" - האישה קיבלה את גיטה, ומתעלמים מן התנאי כליל, שכן אין זה דבר ממשי, וברור שאין הוא אלא מבקש לצערה שלא לצורך; ומאחר שאין אדם יכול לטוס לירח, בטל התנאי.
ההלכה למעשה בעניינים אלו מורכבת, וחורגת ממסגרת הדברים שניתן להרחיב בהם כאן. בכך אנו מסיימים את הפרק השביעי, ונכנסים לפרק השמיני - פרק 'השואל'.