בבא מציעא, פרק ט', משנה י"א. במשנה זו אנו פותחים נושא חדש לגמרי, אף שעודנו מצויים בתחומם הרחב של דיני ממונות. בסדרת המשניות הבאות נעסוק באיסור המכונה 'בל תלין' - האיסור להלין את שכרו של הפועל למשך הלילה. למעשה מונחות כאן מצוות עשה ומצוות לא תעשה כאחת: לשלם לפועל העובד לפי זמן מיד בתום תקופת עבודתו, ומשנתנו תדון בגדריו המדויקים של דין זה.
מקורות הדין:
"ביומו תתן שכרו" - מצוות העשה, לשלם לפועל ביום עבודתו.
"ולא תבוא עליו השמש" (בספר דברים) - לאו: אין להניח לשמש לשקוע בטרם שולם שכרו.
"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא י"ט, י"ג) - זהו המקור לשם האיסור: שכרו של הפועל לא יישאר אצל המעסיק במשך הלילה עד הבוקר.
מכוח מקורות אלו קיימת חובה מן העשה ואיסור מן הלאו, בתשלום שכרו של פועל העובד לפי זמן בזמנו.
חלוקת היממה לשתי עונות:
התורה מחלקת את היממה לשני חצאים, וכל אחד מהם קרוי 'עונה': עונת היום ועונת הלילה. יסוד משנתנו הוא שפועל שעבד עונה שלמה - כגון שעבד כל היום - חובה לשלם לו עד סוף הלילה שלאחריו, ואם עבד כל הלילה, עד סוף היום שלאחריו. ואילו פועל שעבד חלק מעונה, כמה שעות ביום או בלילה, אם סיים ביום חובה לשלם לו לפני סוף היום - ואפילו נותרו עשר דקות בלבד עד השקיעה, אלו הן עשר הדקות העומדות לרשות המעסיק. וכן בלילה: שכיר שנשכר לארבע שעות וסיים את עבודתו בשלוש לפנות בוקר, יש לשלם לו קודם עלות השחר.
לשון המשנה:
"שכיר יום גובה כל הלילה" - אדם שנשכר לעבוד במשך היום, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. כיוון שיום עבודתו הסתיים בצאת הכוכבים, עומד לפניו כל הלילה שלאחריו לגביית שכרו. לא שילם לו בפרק זמן זה - עבר על מצוות העשה של תשלום בזמנו, ועל הלא תעשה של הלנת שכרו.
"שכיר לילה גובה כל היום" - הנשכר לעבוד כל הלילה, חייב לקבל את שכרו במהלך היום שלאחריו, הוא העונה שלאחריו.
"שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום" - הנשכר לחלק מעונה, לכמה שעות. פירושה הנכון של הלשון, וכן ההלכה: אם סיים לעבוד בשעות היום, חייבים לשלם לו לפני סוף היום; ואם סיים בשעות הלילה, חייבים לשלם לו לפני סוף הלילה.
"שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע" - הנשכר לשבוע, לחודש, לשנה או לשבע שנים. מדובר באדם המתגורר בעיר אחת, בא לעבוד אצל בעל הבית במקום אחר ושוהה שם למשך תקופת שכירותו. "יצא ביום - גובה כל היום": אם יום עבודתו האחרון הסתיים באמצע היום, גובה בשארית אותו היום. "יצא בלילה - גובה כל הלילה וכל היום": אם סיים באמצע הלילה, יכול לקבל את תשלומו בשארית אותו הלילה וביום שלמחרת.
על כך מקשה הגמרא: עד כה נאמר שהגבייה היא בעונה אחת בלבד, ביום או בלילה, וכעת נאמר שבשכירות ארוכה ניתן לשלם גם בלילה וגם ביום. ומתרצת הגמרא שאכן זו שיטה אחרת - שיטת רבי שמעון, ואין הלכה כמותו. ההלכה היא כתנא קמא: אף אם עבד הפועל שבע שנים, ותקופת שבע השנים מסתיימת בשעה ארבע אחר הצהריים, עומד לרשות המעסיק חלון זמן קצר בלבד עד השקיעה של אותו יום, אם ברצונו לקיים את מצוות העשה ולא לעבור על הלאו.
הלכה למעשה:
דין זה נוגע למעשה בכל יום: השוכר אדם המשתכר לפי שעה, כגון שמרטף (בייביסיטר) וכיוצא בזה, חייב לשלם לו במקום. אם אין בידי המעסיק כסף מסיבה כלשהי - הוא שב לביתו ואומר לשמרטף: "ידוע לי שאני חייב לך מאה שקלים, אך אין הכסף בידי כעת, שכחתי ללכת לבנק" - הרי שאם העובד מסכים, אין בכך כל בעיה, והוא רשאי לומר: "שלם לי מחר". אך אם אין העובד מסכים, חייב המעסיק לגשת מיד לכספומט, למשוך את הכסף ולשלם. אין שום דרך לעקוף חובה זו.
ואם אין בידו הכסף מסיבה שאינה תלויה בו - הבנקים סגורים וכיוצא בזה - אינו עובר על הלאו, שכן הלאו נאמר במי שהיה בידו לשלם ובחר שלא לעשות כן. אך בכל המקרים הללו ודאי שאינו מקיים את מצוות העשה. במילים אחרות, הדוחה את התשלום למחר, בין ברשות הפועל ובין שלא ברשותו, ואפילו מחמת אונס שאין בידו הכסף - אינו מקיים את מצוות העשה לשלם לפועל מיד ביום שבו עבד.