בבא מציעא, פרק ד', משנה י"א. במשנה זו אנו שבים אל דיני מסחר, והיא עוסקת באיסורן של שיטות מכירה מטעות.
"אין מערבין פירות בפירות":
אסור לערב שני סוגי תבואה זה בזה. בביאור האיסור נאמרו שתי שיטות:
שיטת רש"י והברטנורא: מדובר במי שסיכם עם הקונה למכור לו תבואה משדה א', ואין הוא רשאי לספק לו תבואה משדה ב' - אף אם שתי התבואות שוות זו לזו לגמרי. משאמר א', מחויב לתת א'. כך נלמד מדבריהם וכך הובא להלכה.
שיטת הרא"ש (וכמותו נוקט התפארת ישראל, וגם היא מובאת להלכה): מדובר בעירוב של תבואה באיכות ירודה. הקונה רכש תבואה מסוג א', והמוכר מספק לו תערובת של תשעים וחמישה אחוזים מסוג א' וחמישה אחוזים מסוג ב', כדי להיפטר מן הסחורה הגרועה. הדבר אסור.
"אף לא חדשים בחדשים" - אף כאשר מדובר בתבואה שווה פחות או יותר באיכותה. לשיטת רש"י הכוונה לפירות זהים הבאים משני שדות שונים; ולשיטת הרא"ש מדובר בשתי תבואות חדשות, אלא שאחת מהן יפה מחברתה.
"ואין צריך לומר חדשים בישנים" - פשיטא שאין להוסיף תבואה שנקצרה לאחרונה אל תבואה ישנה יותר. ככל שהתבואה מתיישנת היא מתייבשת, ורצוי שהתבואה הקצורה תתייבש לצורך אחסון. משמתייבשת, נפחה קטן והיא נעשית דחוסה יותר, שכן פחתה הלחות שבתוכה. נמצא שמקילוגרם תבואה ישנה ניתן להפיק יותר קמח, מפני שיש בה פחות מים. המוסיף תבואה חדשה מרמה אפוא את הקונה, שכן התפוקה הסופית תהיה פחותה מזו של תבואה ישנה.
"באמת ביין התירו לערב קשה ברך":
בכל מקום שהמשנה נוקטת "באמת", כוונתה לכלל שאין עליו עוררין. כאן התירו לערב, בשעת דריכת הענבים לפני הכנסתם לחביות לתסיסה, מעט מן היין הקשה - החזק יותר - ביין הרך, שכן הקשה משובח יותר, והתסיסה והתוצר הסופי יעלו יפה. "מפני שהיא משביחתו" - העירוב הוא לטובת היין, לטובת התוצר ולטובת הקונה.
ראוי לציין שאין לעשות כן בשלב מאוחר יותר, לאחר שכל אחד מן היינות תסס בחביתו הנפרדת. עירוב בשלב זה יוליד שני טעמים שונים המעורבים יחד, ותוצאתו גרועה. אך בשעת הדריכה, שעה שהיינות תוססים יחדיו, הטעמים משתלבים וממוזגים זה בזה והתוצר משובח יותר מאשר בלא עירוב כלל. משום כך תערובת מסוג זה מותרת.
"אין מערבין שמרי יין ביין":
אין לערב את השמרים - המשקעים שבתחתית החבית - מחבית אחת לחבית שנייה, משום שהדבר מוסיף טעמים חדשים וחיידקים חדשים וגורם לחבית השנייה להתקלקל. הדבר דומה למי שנותרה בידו שארית חלב במיכל הראשון: אין שופכים אותה אל מיכל החלב החדש, שכן אין מערבים שני סוגי חלב בני גילים שונים ובעלי חיידקים שונים. כך גם ביין.
"אבל נותן לו את שמריו":
תחילה יש לעמוד על ההיגיון שבדבר. בהגיע היין לתחתית החבית נותר בה נוזל שאין אפשרות למכרו, שכן הוא מלא משקעים. אילו נשפך כל זה אל כלי שני מלא יין, ניתן היה להפיק ממנו נוזל נוסף - וזהו המניע לערבו. אך הדבר אסור, מפני שהטעם נהרס והמוצר נעשה נחות.
מה שמותר הוא: מי שבידו חבית יין ובתחתיתה שמרים שירדו ממנה, רשאי לערבבם ולהשיבם אל תוך אותה חבית, שכן אין בכך פגיעה בטעם, והם ישקעו שוב לאחר המזיגה אל כלי הקונה. אין כאן מוצר נחות, אלא הנוהג המקובל.
"מי שנתערב מים ביינו - לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיעו":
אדם שהוסיף מים ליינו בשלב הדריכה, מהל את יינו וקיבל יין חלש יותר. דרך זו חסכונית, ורגילים היו לעשותה. אין הוא רשאי למכור יין מהול זה בחנות, אלא אם כן הודיע לקונה שיש בו עשרה או חמישה עשר אחוזי מים. בכגון זה מותר הדבר, שכן הודיע והקונה מבין את טיב המקח, ויש אף המעדיפים יין כזה.
"ולא לתגר אף על פי שהודיעו":
אין למכור יין מהול במים לתגר העתיד למכרו הלאה, ואפילו הודיעו על כך, "שאינו אלא לרמות בו" - חוששים שישתמש בו כדי להטעות את לקוחותיו, שיסברו כי הם מקבלים יין נקי בעוד שהם מקבלים יין מהול במים.
מדוע כאן חוששים לרמאות?
הרי כלל נקוט בידינו שאין מחזיקים אדם ברמאי, ודנים את הבריות לכף זכות. מדוע אפוא כאשר הסיטונאי מוכר לקמעונאי ומודיע לו שהיין מכיל חמישים אחוזי מים ועליו ליידע את הלקוחות, חוששים שירמה?
התשובה היא שאומדנא זו נאמרה בידי חז"ל על אודות טבע האדם ונפשו: הקמעונאי לא ראה מעולם את מזיגת המים ולא מהל בעצמו, ובבחינת רחוק מן העין רחוק מן הלב יקל עליו למצוא לעצמו היתר שאין צורך לספר על כך ללקוחות, שהרי לא ראה זאת בעיניו ואינו יכול להיות בטוח שאמנם אירע. משום כך יבוא לרמות את לקוחותיו, ואסור לתת בידו את האמצעי לכך, שאם לא כן יהיה הדבר לכל הפחות בגדר מסייע לדבר עבירה.
"מקום שנהגו להטיל מים ביין - יטילו":
במקום שזהו הנוהג המקובל, הדבר מותר. כך אף בימינו: מיץ ענבים הנמכר לרוב אינו מיץ ענבים טהור אלא מיץ משוחזר, ובבשר טחון מצוין שיש בו עשרה אחוזי מים. כאשר הכול יודעים שדרך ההכנה באותו אזור היא להוסיף מים בשלב מילוי החביות והאחסון, זהו מצב רגיל ומותר, ואין מקום לחשש - שכן זו פרקטיקה עסקית מקובלת וזו ציפייתם של הכול.
לסיכום: נקודתה של המשנה בתמצית היא שאסור לעשות דברים המטעים את הלקוח. כל עוד אין הלקוח מוטעה - הדבר מותר.