בבא מציעא, פרק ג', משנה י"א. משנתנו באה לדון בשאלה מתי רשאי שומר להשתמש בכסף שניתן לו לשמירה, ואם אמנם רשאי הוא - מהי רמת השמירה המצופה ממנו ובאילו מקרים הוא חייב באחריות.
העיקרון המנחה:
במקום שבו לא סיכמו הצדדים במפורש אם מותר לשומר לעשות שימוש בכסף שהופקד אצלו, נלמד הדבר מן הרגיל והמקובל ומתוך הראיות הנסיבתיות שלפנינו. חכמים אומדים את דעת המפקיד וקובעים מה היה אדם רגיל סבור כאשר נהג בדרך זו.
המשנה מחלקת בין שלושה סוגי שומרים: השולחני, בעל הבית והחנווני.
השולחני:
פירושו המילולי של 'שולחני' הוא איש השולחן, והכוונה לאיש כספים - מלווה כספים או חלפן, המספק שירותים פיננסיים במזומן. מאחר שכל עיסוקו בכסף, סביר לצפות שאם הפקיד אדם בידו מעות לשמירה ישתמש בהן, אלא אם כן נאמר לו במפורש שלא לעשות כן, או שיש סימן המורה שאין הוא אמור לעשות כן.
ומכיוון שהוא עתיד ליהנות מן הכסף, אין הוא שומר חינם אלא שומר שכר. שכרו הוא ההנאה שבעצם האפשרות: הכסף מונח במגירתו, והוא פתוח לעסקים ויכול לנצל עסקה שתזדמן לו. עצם האפשרות לעשות עסקה היא ההופכת אותו לשומר שכר, אף אם לא השתמש בכסף בפועל.
לפיכך, משעה שקיבל את המעות והכניסן למגירתו, דינו כשומר שכר - פטור באונסין וחייב בגניבה ואבידה:
אם פגע ברק בחנותו, או שבאו שודדים חמושים וכיוונו אליו את נשקם ונטלו את כספו - פטור, שכן שומר שכר פטור באונסין.
אם באו גנבים בלילה - חייב, שהרי שומר שכר חייב בגניבה.
אך אם השתמש בכסף בפועל - הלווה אותו, עשה בו עסק או מימן בו דבר מה - נעשה לווה גמור ואינו עוד שומר בלבד. דין הלווה כדין שואל, ולפיכך הוא חייב לא רק בגניבה ואבידה אלא אף באונסין. משעה שלווה את הכסף מוטלת עליו חובת ההשבה, ואין זה משנה אם אירעו נסיבות שמעבר לשליטתו: אם פגע ברק באדם שאליו הלווה את הכסף, או ששודדים חמושים גנבו אותו - חייב להחזיר בכל מקרה.
ייתכן, כמובן, שאין רצונו של המפקיד שהשולחני ישתמש בכספו. אלא שאם זו כוונתו, עליו להבהירה על ידי אבטחת הכסף בדרך הזועקת: "אל תפתח כלי זה ואל תערבב את הכסף עם כספך". אם לא עשה כן, ההבנה היא שהשולחני רשאי לעשות בו שימוש.
לשון המשנה:
"המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן" - כל כסף מוחזק במעין מטפחת קשורה, אך כאן הוא קשור בצורה הצועקת "אל תפתחו אותי": חותם של שעווה, או קשר מיוחד ויוצא דופן שיסגיר מיד שמישהו נגע בו (בימינו אף מעטפה חתומה יכולה להיחשב כך, שכן אינה מיועדת לפתיחה). מעצם היותו סגור וחתום באופן שניתן לזהות בו התעסקות, נאמר למלווה: אל תפתח. ומאחר שכך, אם אבד הכסף או נגנב - אין השולחני חייב לפצות, שכן דינו כשומר חינם.
"מותרין - ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן" - המילה "מותרין" משמעה כאן שאינם קשורים, כלומר שהכסף שמור במטפחת בדרך שאינה בטוחה במיוחד. אף אם יש בה קשר עניבה, ניתן לפתחה בקלות רבה. הדבר דומה למעטפה שקופלה לתוך עצמה: הכסף אמנם בפנים, אך הגישה אליו פשוטה, וכאילו נאמר בה "הנה הכסף, ואם אתה זקוק לו - הוצא אותו". הוא הדין בכסף המונח בכלי שאינו חתום. לפיכך מותר לו להשתמש בהן, ואם אבדו או נגנבו - עליו להחזיר את הכסף, שכן דינו כשומר שכר. וכאמור, כל זה קודם שהשתמש בכסף; משהשתמש בו בפועל דינו כשואל, וחייב אף באונסין.
בעל הבית:
המקרה השני הוא המפקיד את כספו אצל חברו, בעל בית רגיל, שישמרנו בביתו. הנחת המשנה היא שאין לאנשים שימוש רב במזומן ואינם נדרשים להוציאו תדיר - זה היה אופייה של הכלכלה בתקופת המשנה, ובמידת מה חוזר המצב להיות כך גם בימינו, עם המעבר לכרטיסי אשראי ולאמצעי תשלום דיגיטליים. ומכיוון שאין לבעל הבית שימוש של ממש במזומן, ההנחה היא שלא ישתמש בו.
"בין צרורין ובין מותרין - לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן" - בין אם קשר המפקיד את הכסף באופן שניכר בו אם נגעו בו ובין אם לאו, אין הדבר משנה. ההנחה היא שלא התכוון המפקיד שבעל הבית ישתמש בכסף, ולפיכך אסור לו להשתמש בו. ומשום כך, אם אירע לכסף דבר - אפילו אבידה או גניבה, וכל שכן באונס - אין בעל הבית נדרש לשלם, שכן היה שומר חינם ולא הייתה לו כל הנאה מן הכסף.
החנווני - מקרה הביניים:
החנווני הוא בעל החנות, ובעניינו נחלקו התנאים. המחלוקת נסובה סביב השאלה עד כמה זקוק החנווני למזומן. הרעיון המרכזי הוא שבאותם ימים לא השתמשו הרבה במזומן בהתנהלות מול הלקוחות: הייתה מעין מערכת של חשבון פתוח, ורוב הדברים נעשו בהקפה. ומכיוון שאין צורך תדיר בכסף קטן, ההנחה היא שלחנווני לא יהיה שימוש בכסף שהופקד בידו.
מצד שני, החנווני זקוק לכסף כדי לקנות את סחורתו: כאשר מזדמנת לו סחורה טובה במחיר זול, ודאי ינצל את ההזדמנות. נמצא שהחנווני משתמש בכסף לעיתים - יותר מבעל הבית ופחות מן השולחני. וזו השאלה: כיצד יש להתייחס אליו?
"חנווני כבעל הבית, דברי רבי מאיר" - לדעת רבי מאיר דינו של החנווני כדין בעל הבית, ואין לו כל רשות להשתמש בכסף שהופקד אצלו, אף אם אינו סגור בכלי המעיד על פתיחתו.
"רבי יהודה אומר: חנווני כשולחני" - לדעת רבי יהודה מצופה מן החנווני שישתמש בכסף, שהרי יוכל לנצלו לעסקה ולקנות סחורה זולה אם תזדמן לו. לפיכך, אלא אם כן היה הכסף חתום בצורה הצועקת "אל תפתחו אותי", דינו כשומר שכר וחייב בגניבה ובאבידה.
וההלכה כרבי יהודה: החנווני אכן מצופה להשתמש בכסף, ולפיכך דינו כשומר שכר.
לסיכום: משנתנו קובעת כי היתר השימוש במעות הפיקדון נקבע לפי אומדן דעתו של המפקיד ולפי דרכו של השומר. השולחני, שכל עיסוקו בכסף, רשאי להשתמש בו כשאינו צרור, ולכן דינו כשומר שכר; ואם השתמש בו בפועל נעשה לווה וחייב אף באונסין. בעל הבית, שאין לו שימוש במזומן, אינו רשאי להשתמש בכסף כלל ודינו כשומר חינם. ובחנווני נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, והלכה כרבי יהודה שדינו כשולחני.