אנו ממשיכים לעסוק בדרגות החיוב של השומרים, ובגדרי האונס והפשיעה במיתת הבהמה.
גדרי האונס במיתת הבהמה:
"מתה כדרכה - הרי זה אונס" - הבהמה מתה מיתה טבעית: מחמת התקף לב, מחמת זקנה, או ללא סיבה נראית לעין. בהמות מתות מדי פעם, ואין זה אלא אונס גמור, שהרי מה היה בידי הרועה לעשות?
"סיגפה ומתה - אינה אונס" - לשון 'סיגוף' בלשון חכמים עניינה עינוי עצמי, כדרך הסגפנים המלקים את עצמם ומתגלגלים בשלג. כאן, כפירוש הברטנורא, הכוונה "עינה" - שלא נתן לבהמה די אוכל ומים, עד שסבלה תחת ידו ונחלשה, ולבסוף מתה. אין זה אונס, אלא אשמתו של השומר, שלא טיפל בה כראוי. וכל עוד ניתן לקשור בין היחס הלקוי לבהמה לבין מותה, השומר פושע - התנהגותו הייתה שלא כהוגן, ולפיכך הוא חייב.
"עלתה לראשי צוקין ונפלה - הרי זה אונס" - אם הבהמה ברחה ועלתה לאזור סלעי ומסוכן ונפלה משם, הרי זה אונס. וזאת בתנאי שהרועה עשה כל שביכולתו למנוע זאת והבהמה ברחה בכל זאת; אך אם הוא שהעלה אותה לשם או הניח לה לצאת, האשמה מוטלת עליו.
"העלה לראשי צוקין ונפלה ומתה" - הרועה עצמו הביא את הבהמה למקום מסוכן, ושם נפלה ומתה. במקרה זה הוא חייב, ואפילו נפלה ממקום שבנסיבות אחרות לא היה נחשב לאשמתו.
נמחיש את הדבר: רועה ההולך בדרך שבצידה מדרון תלול, שבהמה הפוסעת אל מעבר לקצהו תמות - אין בהליכה בדרך זו משום פשיעה. הבהמות אמורות להתבונן לאן הן פוסעות ואינן צריכות לצעוד אל מעבר לצוק, ואם עשו כן, הרי זה אונס. אך כאשר הרועה העלה את הבהמה למקום מסוכן, אף אם לא נפלה מן הסלעים המסוכנים ממש אלא מן הקצה בלבד - מקום שכשלעצמו לא היה נחשב מסוכן ולא היה נחשב אונס - בכל זאת הוא חייב.
הכלל: תחילתו בפשיעה וסופו באונס:
זהו כלל העובר כחוט השני לאורך הסוגיה: אדם שהתחיל את מעשהו ברשלנות ובפשיעה, ובהמשך הדרך אירע מה שאירע באונס - מעבר לשליטתו - נושא באחריות. כפי שהיה אבי נוהג לומר: תאונות אינן קורות סתם, הן נגרמות. זו תאונה שנגרמה, שכן ההתנהגות הפזיזה כשלעצמה מטילה עליו אחריות כללית, אף אם המקרה המסוים שאירע ברגע זה לא נבע ישירות מאותה פזיזות. מכיוון שפעל בפזיזות, הוא נושא באחריות, חייב, ואין לקרוא לכך אונס.
התניית השומרים על דיני התורה:
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש: "מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם". השומרים רשאים להתנות מראש עם הבעלים, ותנאם קיים:
שומר חינם: כלל הוא ששומר חינם נשבע שבועה ונפטר בה מכמה וכמה חיובים. אך אם קודם שקיבל על עצמו את האחריות התנה עם הבעלים ואמר: "אשמור על בהמתך כשומר חינם, אך לא אישבע, ואינך יכול לחייבני שבועה" - התנאי מחייב.
שואל: אף הוא רשאי להתנות שלא יתחייב לשלם בנסיבות מסוימות, והתנאי תקף אם הסכימו עליו מראש.
נושא שכר ושוכר: אף בהם ניתן להתנות שלא יישבעו ולא ישלמו.
כאשר הותנו הדברים מראש והבעלים הסכים להם, גוברים התנאים הללו על הכללים היסודיים שקבעה התורה.
ומדוע אין בכך משום מתנה על מה שכתוב בתורה, עשיית תנאי כנגד דין תורה? בשאלה זו נדון, בעזרת השם, במשנה הבאה.