בבא מציעא, פרק ט', משנה י' - המשנה האחרונה בסדרת המשניות העוסקות בזכויותיהם ובחובותיהם של החקלאים ושל בעלי הקרקע. משנה זו נשענת כולה על דקדוק לשוני, ומכיוון שמדובר בדיוק שבלשון העברית שאין לו תרגום מדויק, קשה לעמוד עליו מתוך המשנה עצמה. לפיכך נפתח במקרה מקביל ומובן, ומתוכו נשוב אל לשון המשנה ונראה כיצד הדברים פועלים.
משל: שכירת מכונת דפוס:
שכירות "לשבוע": אדם הזקוק להדפסת מגזינים שוכר מכונת דפוס תמורת שבע מאות דולר לשבוע שלם. מאחר שאנו חיים בארץ ישראל ושני הצדדים יהודים, ומבינים כי יש כאן רגישות הלכתית, מובן מאליו שהשבוע כולל את השבת. השוכר מקבל את המכונה לשבעה ימים, שישה מהם ימי עבודה ואחד אינו יום עבודה.
שכירות ל"שבעה ימי ייצור": אך אם אמר השוכר כי הוא זקוק למכונה לשבעה ימי ייצור תמורת שבע מאות דולר, מובן שהשבת אינה נמנית בהם, שכן אין היא יום ייצור. במקרה זה יקבל שבעה ימי עבודה ממש, והשבת אינה אחד מהם.
מן המשל לנמשל - שנת השמיטה:
זהו הרעיון שביסוד המשנה, אלא שבמקום ימי השבוע עוסקת המשנה בשנות המחזור בן שבע השנים, הכולל את שנת השמיטה. שנת השמיטה היא כשבת לארץ: אין מעבדים בה את הקרקע, ואין פירות הארץ עומדים לרשות האדם, לכל הפחות לא באופן מסחרי.
מכאן שני אופני השכירות שבמשנה:
המשכיר "לשבע שנים": אם הסכים החקלאי על תקופה של שבע שנים - המקבילה ל"שבוע" - במחיר שבע מאות זוז, כלולה שנת השמיטה בתוך התקופה. כשם שהשוכר את בית הבד לשבוע, יום אחד מן השבוע הוא שבת.
המשכיר "שבע שנות תבואה": אך אם עניינה של העסקה הוא שהוא זקוק לשבע שנות עבודה חקלאית תמורת שבע מאות זוז, מובן ששנת השמיטה אינה נכללת בשבע, שהרי היה עליו לקבל שבע שנות יבול, ואין שנת השמיטה נמנית במניין זה כלל.
ראוי לדייק: "שביעית" הנזכרת כאן אין משמעה השנה השביעית שבשנות השכירות. הכוונה לשנת השמיטה שבמחזור שבע השנים, ויכולה היא ליפול בראשונה שבשנות השכירות, באמצעיתן או באחרונה שבהן. עיקר הדבר הוא ששנת השמיטה נכללת ב"שבוע", בשבע השנים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הכול תלוי בלשון ההסכם. השוכר את הקרקע לתקופה של שבע שנים - שנת השמיטה בכלל השנים, כשם שהשבת בכלל ימי השבוע; ואילו השוכר לשבע שנות עבודה ותבואה - אין שנת השמיטה נמנית בכללן, כשם שאין השבת נמנית בימי הייצור. בכך נחתם עיסוקן של המשניות בזכויות ובחובות שבין החקלאי לבין בעל הקרקע.