אנו מגיעים למשנה י' בפרק החמישי במסכת בבא מציעא. משנה זו, הלפני אחרונה בפרק, מקבצת כמה קצוות פתוחים שטרם נדונו, ובה שלושה נושאים נפרדים:
החלפת עבודה בעבודה.
ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת.
ריבית דברים.
החלפת עבודה בעבודה:
המשנה הקודמת עסקה ב"סאה בסאה", כלומר בהחלפת סחורה תמורת סחורה. השאלה העומדת כעת היא האם קיים חשש ריבית גם בהחלפת שירותים בשירותים. התשובה היא שאכן קיימת כאן בעיה. אילו יאמר אדם לחברו: "צבע עמי היום את ביתי, שהוא בן ארבעה חדרים, ומחר אצבע עמך את ביתך, שהוא בן חמישה חדרים" - הדבר אסור. זהו איסור מדרבנן, בבחינת ריבית הנקצצת מראש, אלא שהיא נעשית בעבודה ולא בכסף.
הסברה בכך היא שעבודתו של פועל נמדדת לפי יום עבודה ויש לה שווי ממוני, ונמצא שהאדם נותן ערך עתה ומקבל ערך רב יותר לאחר זמן. אין מדובר בהחלפת טובות בעלמא, אלא בהתחייבות ממונית לכל דבר: אפילו אם לא יהיה הבית קיים למחרת כדי לצבעו, עדיין חייב חברו על העבודה שנעשתה עבורו היום. כיוון שמחליפים כאן ערך תמורת ערך, יש בכך משום ריבית.
לפיכך אומרת המשנה מה מותר לעשות: "אומר אדם לחברו: נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך" - היום תנכש את שדי ומחר אנכש את שדך, היום תעדור עמי ומחר אעדור עמך. זהו דבר תמורת אותו דבר ממש, ולכן מותר.
ואף שב"סאה בסאה" יש בעיה משום שמחיר הסחורה עלול להשתנות, כאן הסברה היא ששווי העבודה קבוע. הגמרא מגדירה שיום עבודה הוא מנץ החמה ועד השקיעה, והפועלים נוטלים סכום קבוע ליום, ואין נפקא מינה אם יום אחד ארוך במקצת מחברו או חם ממנו. אנשים אינם מקפידים על הפרשים זעירים אלו, כשם שראינו במשנה הקודמת בעניין כיכר בכיכר.
לעומת זאת, "ולא יאמר לו: נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך" - אין להחליף ניכוש בעידור, מפני שאין אלו מלאכות מאותו סוג. לעיתים שווי הניכוש עולה על שווי העידור, ולעיתים להפך, ומכיוון שהערכים אינם זהים בהכרח, החלפה כזו אסורה.
"כל ימי הגריד אחד, כל ימי הרביעה אחד":
"גריד" משמעו יבש, והכוונה לעונת הקיץ. כל ימי עונה זו שווים זה לזה: אין הבדל בקושי החרישה באחד ביולי או בשניים בו, ואף אם יום אחד ארוך או חם במקצת מחברו, אין מקפידים על כך. וכן "כל ימי הרביעה אחד" - הוא הדין לעונת הגשמים, שכל ימיה שכרם שווה.
אולם העבודה בעונת הגשמים תובענית מן העבודה בקיץ, שכן עבודה בתוך הבוץ כבדה וקשה, ולפיכך שכרה גבוה יותר. משום כך "לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה" - כאן התמורה גדולה מן השירות המקורי: העבודה הראשונה נעשתה בקיץ, שהיא קלה ושכרה נמוך, וההחזר נעשה בחורף, כשהעבודה קשה ושווה יותר. תוספת זו היא ריבית.
מכלל הדברים למדים שההיפך מותר: מותר לומר "חרוש עמי ברביעה ואחרוש עמך בגריד", שכן התמורה פחותה מן העבודה המקורית.
נקודה עקרונית: כל האיסור נאמר דווקא כשמחליפים שירותים בהתחייבות הדדית, ולא בעשיית טובות. אם שכן סייע לך היום בהחלפת גלגל, אין איסור לסייע לו מחר בהזזת מקרר, שהרי אין כאן ציפייה מוגדרת, לא במפורש ואף לא במרומז, להשיב לו מידה כנגד מידה. במקרה כזה הדבר מותר.
ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת:
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש לחלוטין: תשלומים הניתנים כדי לפצות את המלווה, אלא שהם ניתנים קודם ההלוואה או לאחריה. כיוון שאין בשעת מעשה הלוואה קיימת, אין זה בגדר איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן. הניתן קודם ההלוואה נקרא ריבית מוקדמת, והניתן לאחריה נקרא ריבית מאוחרת, והרעיון בשניהם אחד.
"כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו, והיה משלח לו ואומר: בשביל שתלווני - זו היא ריבית מוקדמת" - הלווה נתן עיניו במלווה ומבקש ללוות ממנו כסף, ושולח לו מתנה שעליה מצוין במפורש: מתנה זו ניתנת כדי שתלווה לי כסף לאחר מכן. זוהי ריבית מראש, ואסורה מדרבנן.
"לווה הימנו והחזיר לו את המעות, והיה משלח לו ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי - זו היא ריבית מאוחרת" - הלווה כבר פרע את חובו ואין הלוואה קיימת, ולאחר מכן שולח מתנה ומציין שהיא ניתנת בעבור כספו של המלווה שהיה מונח בטל ולא הניב רווח. אף זו אסורה מדרבנן.
בשני המקרים הללו הדברים נאמרו במפורש. אולם הוא הדין כאשר סמיכות הזמנים בין המתנה להלוואה ברורה לכל, או כאשר שיעור המתנה מופרז לחלוטין ביחס למקובל, שאז ניכר לכל שהיא ניתנת בעבור ההלוואה, והדבר אסור.
לעניין חומרת האיסור והחובה להשיב, נבחין בשלוש דרגות:
ריבית קצוצה (דאורייתא): המלווה מתנה מראש "אלווה לך מאה, ובלבד שתשלח לי מתנה ביום הולדתי". בית דין כופים על המלווה להשיב את המתנה.
אבק ריבית: לא סוכם דבר מראש, אלא שבמהלך ההלוואה נשלחת מתנה שאינה נהוגה בין הצדדים, מתוך הכרת טובה על ההלוואה. אין בית דין מוציאים מן המלווה, אך כדי לצאת ידי שמיים ראוי לו להשיבה.
ריבית מוקדמת ומאוחרת: קלה אף מאבק ריבית, שהרי בשעת המתנה אין הלוואה קיימת כלל. לפיכך המקבל אינו חייב להשיב את המתנה אף לצאת ידי שמיים: הנותן אמנם יודע את כוונתו ועושה מעשה האסור מדרבנן, אך המקבל רחוק מן העניין ואינו יודע במה דברים אמורים.
ריבית דברים:
חלקה האחרון של המשנה עוסק בריבית דברים: הענקת תועלת שאינה כספית, אינה כלכלית ואינה סחירה, אלא תועלת רגשית הנעשית בדיבור בלבד. כלומר, המלווה נותן מאה דולר, והלווה אומר לו דבר המשמח את לבו.
לפי הגירסה שבידינו מדובר אף במסירת בשורה טובה בעלמא: "לא יאמר לו: דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני" - הלווה מבשר למלווה בשורה המשמחת אותו, שפלוני הגיע לעיר. עצם שמיעת הבשורה מסבה למלווה שמחה, ואם הלווה לא היה טורח למסור לו אותה אלמלא היה חש שהוא חייב לו טובה בעבור ההלוואה, הדבר אסור, שהרי הוא מביא לו הנאה ותועלת רגשית.
בירושלמי מופיעה גירסה אחרת, ההופכת זאת למקרה מסוג אחר: "לא יאמר לו: דע אם בא פלוני", וכאן המלווה הוא האומר ללווה. הוא אומר לו: אלווה לך את הכסף ללא ריבית, אך עשה עמי טובה והודיעני אם תשמע דבר על פלוני. נמצא שהלווה מספק לו שירות, ומשמש לו כמעין שירות מידע פרטי, והדבר אסור.
שורה זו במשנה היא גם המקור להלכה הידועה, שאין הלווה רשאי אפילו לומר תודה למלווה על ההלוואה ללא ריבית, משום שדברי התודה גורמים למלווה קורת רוח, והרי זו טובת הנאה רגשית. כך מובא להלכה בטור.
הפוסקים בני זמננו הקלו בכך הרבה יותר, ובכללם הרב אלישיב והרב עובדיה יוסף, ומשני טעמים:
אמירת התודה שגרתית: אין בה משמעות מיוחדת, כדרך שאדם מודה למי שמושיט לו דבר מה, ואף לדבר שאינו חפץ בו. קבלת הצ'ק אינה גורמת למלווה תחושת סיפוק ממשית.
הודאה על הזמן והמאמץ: מעבר לעצם ההלוואה ללא ריבית, המלווה משקיע זמן ומאמץ בישיבה עם הלווה, בהקשבה לו, בניסוח השטר ובטיפול בגביית התשלומים. על כך ראוי להודות לו, שהרי אין אדם חייב להקדיש מזמנו וממאמצו לזולתו.
לפיכך, הרוצה לצאת ידי כל הדעות יאמר במפורש: "תודה על הזמן והמאמץ שהשקעת בארגון הלוואת הגמ"ח", שכן הודאה זו מותרת לחלוטין.
מה שאין לעשות בשום אופן הוא לברך את המלווה, להחמיא לו או לשבחו, שכן בכך עושה הלווה בדיוק את שאסרה המשנה: הענקת הנאה רגשית למלווה בנוסף להחזר הקרן. זוהי ריבית דברים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים: החלפת עבודה בעבודה מותרת כשמדובר באותה מלאכה ובאותה עונה, ואסורה כשהתמורה עולה בערכה על העבודה הראשונה; ריבית מוקדמת ומאוחרת אסורות מדרבנן אף שאין בשעת מעשה הלוואה קיימת, אך אין חובה להשיבן; וריבית דברים אסורה אף שאין בה תועלת ממונית, ולכן אין לשבח את המלווה או להחניף לו, אף שמותר להודות לו על זמנו ומאמצו.