משנה י בפרק ד במסכת בבא מציעא. פרק זה והפרקים הבאים עוסקים בדיני ממונות, אולם משנה זו סוטה מן הנושא למשך משנה אחת: מאחר שעסקנו באונאה כספית, מציינת המשנה כי קיים סוג נוסף של אונאה שאינו קשור כלל למסחר - גרימת צער לזולת באמצעות מילים, הנקראת אונאת דברים.
מקור האיסור בתורה:
באותו פרק כ"ה בספר ויקרא שבו נאמרה מצוות אונאה שהזכרנו קודם, מופיע פסוק נוסף העוסק באונאה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם" - אל לו לאדם לעשוק ולעשות עוול לעמיתו, חברו היהודי הכשר, ועליו לירא מן הקב"ה. פסוק נוסף זה, העוסק בסוג שונה של אונאה, מובן כמדבר באונאת דברים: פגיעה בזולת וגרימת צער נפשי בדיבור.
וכלשון המשנה: "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים" - כשם שקיים מושג של פגיעה בזולת בניצול כספי ובהונאה בפעילות מסחרית של קנייה ומכירה, כך קיימת פגיעה בזולת באמצעות מילים.
שלוש דוגמאות מביאה המשנה:
"לא יאמר לו: בכמה חפץ זה, והוא אינו רוצה ליקח" - אדם השואל את המוכר כמה עולה החפץ, בשעה שאין בכוונתו כלל לקנותו. סוחר היושב עם סחורתו, וסוף סוף נכנס לקוח ושואל: "כמה עולה טבעת היהלום הזו?", מתמלא ציפייה שסוף סוף תיעשה מכירה. כאשר מתברר לו שהשואל אינו מתכוון לקנות, נופלת רוחו והוא נעשה עצוב. זהו פשט אחד מכמה, ודי בו לענייננו.
עצם שאילת השאלה ללא כוונת קנייה גורמת עוגמת נפש לזולת, ולפיכך נחשבת אונאת דברים. מובן שמדובר בעוגמת נפש קטנה יחסית, וקשה לקבוע עד כמה הדבר שייך בימינו, שכן פעמים רבות אין מתרגשים מקניות רגילות; אך במידה מסוימת הדבר שייך. הכלל הוא שכאשר מדובר באדם שאין לו מה להרוויח או להפסיד מביצוע העסקה, ודאי שאין הדבר שייך: בירור מחיר באינטרנט אינו בעיה כלל, וכן שאלה המופנית לעובד המסדר את המדפים, שאינו מקבל עמלה ואינו נוגע לו אם תתבצע המכירה. לעומת זאת, כלפי איש מכירות המשתכר מעמלות, לכאורה הדבר שייך.
"אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים" - אדם שעשה בעבר מעשים שאינם כשורה ותיקן את דרכיו הרעות, אסור להזכיר לו את עברו, שכן הזכרה זו גורמת לו להרגיש רע ולשקוע במצוקה רגשית. זוהי אונאת דברים.
ראוי לציין כי המונח 'בעל תשובה' בשיח המקובל בימינו מכוון לאדם שלא גדל במשפחה דתית ולאחר מכן נעשה דתי, ואין זו בהכרח משמעותו במשנה. ייתכן אדם שגדל במשפחה דתית לחלוטין, אלא שנפל והידרדר לחיי פשע, ואחר כך חדל מהם ושב אל דרכה הטובה של התורה - אף הוא נקרא בעל תשובה, ואסור להזכיר לו את עברו.
"אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך" - הדוגמה השלישית עוסקת לא רק בעברו של האדם עצמו, אלא אף בעבר הוריו. אדם שהוריו גיירוהו בהיותו ילד קטן, והוא עצמו גדל כילד טוב וירא שמים ולא עשה כל רע, אך הוריו לא גדלו כך - אסור לומר לו "זכור מה עשו הוריך בטרם היו ליהודים". אף שלא עשה דבר, עצם התזכורת על מעשיהם הרעים של הוריו די בה כדי לגרום לו מידה של צער, וגם זו אונאת דברים.
המשותף לשלושת המקרים: אסור לגרום לזולת צער בשאלות המופנות אליו או בדברים הנאמרים לו.
הפסוק המובא בסיום המשנה:
"וגר לא תונה ולא תלחצנו" - כאשר מדובר בגר, אסור 'להונות' אותו, כלומר לדכאו, ואסור 'ללחצו'. חז"ל מבינים כי 'תונה' מכוון לאונאת דברים, ואילו 'תלחצנו' מכוון ללחץ כספי, היינו אונאת ממון.
הפסוק המובא כראיה אינו הכרחי כשלעצמו, ובא ללמד שקיים כאן איסור נפרד לגמרי. ביסודו של דבר קיימים שני איסורי אונאת דברים כלפי גר: האיסור הראשון, החל על יהודים באופן כללי, והאיסור השני, החל על גרים באופן מיוחד. הגר הוא כמובן יהודי, ולפיכך המצער גר בדברים עובר בשני לאווים ולא באחד.
קיים הבדל נוסף וחשוב: איסור אונאת דברים כלפי גר חל על כל גר, ומשהתגייר עומדות לו הגנות מיוחדות. לעומת זאת, ביהודי רגיל נאמר "ולא תונו איש את עמיתו", והגמרא דורשת: 'עמיתו' - כפשוטו, מי ששייך לעמך, אלא שכוונת הדרשה למי שנוהג כבן העם במצב תקין, כלומר 'עושה מעשה עמך', המתנהג כיהודי. אדם שאינו מתנהג כיהודי טוב - למשל מחלל שבת בפרהסיה, שאין השבת נוגעת לו כלל; יהודי הוא, אך אין הוא יהודי טוב - אינו מוגן במגבלות איסור אונאת דברים. נמצא שאין האיסור חל כלפי כל יהודי, אלא רק כלפי יהודים כשרים המתנהגים כראוי מבחינה הלכתית, ויש הגדרה מדויקת לכך. ואילו האיסור השני, המגן על הגרים מפני אונאת דברים, חל על כל גר, ללא קשר למידת שמירת המצוות שלו כיום.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לצד אונאת ממון קיימת אונאת דברים - גרימת צער לזולת בדיבור, הנלמדת מן הפסוק "ולא תונו איש את עמיתו". שלוש דוגמאות הובאו: שאלת מחיר ללא כוונת קנייה, הזכרת עברו לבעל תשובה והזכרת מעשי האבות לבן גרים. כמו כן עמדנו על כך שכלפי גר קיים איסור נוסף ומיוחד הנלמד מ"וגר לא תונה ולא תלחצנו", ושבעוד איסור אונאת דברים ביהודי רגיל אמור דווקא ב'עושה מעשה עמך', ההגנה על הגר חלה בכל מצב.