בבא מציעא, פרק ג', משנה י'. נושא המשנה הוא רמת השמירה הנדרשת משומר חינם - שומר שאינו נוטל שכר - שהופקד בידו כספו של אחר.
המקרה הראשון - "צררן והפשילן לאחוריו":
המשנה פותחת: "המפקיד מעות אצל חברו" - אדם המוסר לחברו כסף לשמירה. והשומר "צררן והפשילן לאחוריו" - צרר את המטבעות במטפחת, שהיא הדרך המקובלת לאחסון מעות (מקבילת הארנק שלנו), אך תלה את הצרור מאחורי גבו, ומשם אבד הכסף או נגנב. במקרה זה חייב השומר לשלם, אף על פי ששומר חינם פטור בדרך כלל מגניבה ומאבידה, והטעם: "שלא שמר כדרך השומרים" - לפי שלא שמר באופן המצופה משומרים.
במילים אחרות: זוהי דרך רשלנית מדי לשמירת כסף. כיצד היה עליו לנהוג? עליו להחזיק את הצרור בידו, באופן שאיש לא יוכל להגיע אליו.
המשך המשנה - מסירה לבנו ולבתו הקטנים:
המשנה ממשיכה: "או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים" - לאחר שקיבל השומר את הכסף, מסרו לידי ילדיו שטרם הגיעו לגיל מצוות. לדעת רש"י מדובר כאן במקרה אחד בלבד, ולדעת מפרשים אחרים מדובר בשני מקרים נוספים.
לדעת רש"י ההמשך "ונעל בפניהם שלא כראוי" הוא חלק מאותו מקרה עצמו: השומר נעל את הילדים בבית, אך לא באופן המונע מהם לצאת. הילדים אכן יצאו, נטלו עמם את הכסף ואיבדוהו. אף כאן חייב השומר, משום שהדבר נחשב פשיעה; שהרי שומר חינם פטור מגניבה ומאבידה רק בתנאי שלא פשע ולא התרשל.
שומר שמסר לשומר:
כבר למדנו ששומר שמסר לשומר - מי שהתמנה לשמור ומסר את הפיקדון לשומר אחר - עשה שלא כדין, ואפילו אם השני נאמן יותר, חכם יותר או שומר שכר. אין הדבר משנה. הטעם לכך: המפקיד יכול לטעון "איני סומך עליו כשומר, עליך אני סומך", או "איני סומך על שבועתו שהחפץ חסר, אלא על שבועתך בלבד".
ואולם מובן מאליו שהמופקד על שמירת חפץ רשאי להפקיד את השמירה בידי בני ביתו: בצאתו מן הבית מותיר הוא את אשתו או את ילדיו אחראים על הדבר, ואין זה בכלל 'שומר שמסר לשומר' שלא ברשות. ברם הדבר אמור בבני בית גדולים בלבד, שהגיעו לגיל מצוות. הקטנים אינם בני אחריות, והמפקיד מעולם לא ציפה ולא הסכים, אף לא במרומז, שילדיו הקטנים של השומר יהיו השומרים - ולפיכך נחשב הדבר לפשיעה.
לדעת מפרשים אחרים מונה המשנה כאן מקרה שלישי: פרצו לביתו לאחר שלא נעל את הדלת כראוי - ואף זו פשיעה.
בכל המקרים הללו, שניים או שלושה במניינם, חייב השומר חינם משום שפשע, "שלא שמר כדרך השומרים". ומנגד: "ואם שמר כדרך השומרים - פטור" - אם שמר על הכסף באופן המצופה משומרים לשמור על כסף, הרי הוא פטור.
רמת השמירה הנדרשת - שומר חינם ושומר שכר:
הגמרא מבארת מהי דרך השומרים בשמירת כסף בבית, אף בשומר חינם: להטמינו בתוך הקירות, סמוך לקרקע או גבוה סמוך לתקרה. כך, אף אם יבוא אדם וידפוק על הקירות לחפש את המוטמן בהם, לא יעלה בידו לגלותו, שכן סמוך לקרקע אין ההד נשמע כראוי.
בשומר שכר הרף גבוה עוד יותר, ואף שמירה זו אינה מספקת. יש בזה שיטות שונות בשיעור השמירה הנדרשת, ויש הלומדים שעליו להחזיק את הפיקדון עליו בכל עת: או לשומרו בידיו, או לטמנו בקרקע במקום שאין למצאו, הכל לפי העניין.
מובן שבימינו אין נוהגים כך למעשה, אף שמן הסתם הטמנה בתוך הקירות עודנה מקום מסתור מוצלח. הנקודה העולה מן המשנה היא שמצופה מן השומר לשמור על הפיקדון אף יותר מכפי שהוא שומר על חפציו שלו, ולוודא שאיש לא יוכל להגיע אליו. שומר שלא נהג כן, שמירתו מוגדרת שלא כדרך השומרים - ואם נגנב החפץ או אבד, יהיה חייב לשלם.