בבא מציעא, פרק ב', משנה י'. משנה זו מורכבת משלושה חלקים נפרדים, שלושה נושאים העומדים כל אחד בפני עצמו. החלק הראשון הוא המשך ישיר של המשנה הקודמת, ואין בו חידוש רב.
חלק ראשון - "מצא ברפת":
המשנה אומרת: "מצא ברפת" - מצא פרה ברפת. הרפת מתורגמת בדרך כלל כמכלאת פרות, אך הנקודה כאן היא שמדובר במחסה המספק לפרה הגנה חלקית בלבד. אילו הייתה זו מכלאה מסודרת, אורווה הסגורה מארבעת צדיה, לא היה כאן נידון של השבת אבידה כלל. מנגד, אם מדובר במקום שבו הפרה מוצאת מחסה תחת עץ, כיסוי מפני הגשם או מפני השמש, ברי שאין היא מוגנת, הרי שהלכה לאיבוד, וחלה מצוות השבת אבידה. המקרה שלפנינו הוא פרה המוצאת מחסה במקום שהוא מוגן במקצת ואינו מוגן במקצת.
מכאן מתעוררת השאלה: ניתן היה לחשוב שיש להתערב ליתר ביטחון. על כך אומרת המשנה: "אין חייב בה" - אין חובה כזו. ניתן להניח שהבעלים יודע שהפרה נמצאת ברפת שאינה מספקת הגנה מלאה, ודי לו בכך. אולם "ברשות הרבים" - אם נמצאת הפרה משוטטת באמצע הרחוב, ודאי שאין הבעלים יודע היכן היא. יש חילוקים בשאלה למה בדיוק הכוונה ב"אמצע הדרך", אך הנקודה היא שהשכל הישר מכריע, וההלכה משקפת אותו: "חייב בה" - אם נראה שהפרה אבודה, יש להתערב ולהשיבה לבעליה.
חלק שני - התנגשות בין מצוות:
המקרה הראשון: מוצא האבידה הוא כהן, והחפץ מונח במקום שאם ייקח אותו ייטמא בטומאת מת - בבית קברות, על גבי קבר או בסמוך לו. משעה שהכהן מתקרב עד כדי טפח, או עובר מעל מקור הטומאה או מתחתיו, אסור לו לבוא לשם. מה עליו לעשות: לקיים את מצוות השבת אבידה, או לקיים את המצווה שלא להיטמא?
הכלל הוא שמצוות עשה דוחה לא תעשה: כאשר יש סתירה בין ציווי חיובי לעשות דבר לבין ציווי שלילי שלא לעשותו, מצוות העשה מקבלת קדימות. אולם כלל זה אינו תקף כאשר מדובר במצווה שיש בה גם עשה וגם לא תעשה. השבת אבידה היא מצוות עשה, ומנגד קיים הלא תעשה "לנפש לא יטמא בעמיו" - איסור על הכהן להיטמא במת. לכאורה, אם כן, עשה מול לא תעשה, והעשה גובר, ועל הכהן להיכנס לבית הקברות, להיטמא ולהשיב את האבידה.
אולם המרכיב החסר הוא שקיימת מצוות עשה נפרדת, ציווי חיובי על הכהן להישאר טהור. הפסוק בויקרא כ"א אומר: "קדושים יהיו" - הכהנים יישארו קדושים, ובכלל זה שעליהם להישאר טהורים. נמצא שלפנינו מצוות עשה של השבת אבידה מול עשה ולא תעשה של איסור טומאת כהן, ולפיכך על הכהן לוותר על המצווה ולא להשיב את האבידה.
וזו לשון המשנה: "אם היתה בבית הקברות" - אם מקום האבידה בתוך בית קברות, במקום שאין הכהן יכול להיכנס אליו, והמוצא כהן הוא (המשנה אינה מזכירה זאת במפורש, אך זהו המקרה שלפנינו). "לא יטמא לה" - אין הכהן רשאי להיטמא במסגרת השבת האבידה.
ראוי לציין שלמעשה יש כאן עשה ולא תעשה בשני הכיוונים: בהשבת אבידה יש מצוות עשה של "השב תשיבם" ולא תעשה של "לא תוכל להתעלם", וכנגדן עשה ולא תעשה של "לנפש לא יטמא בעמיו" ו"קדושים יהיו". אלא שאין הדבר משנה: משעה שמצווה מוגנת בעשה ובלאו כאחד, הרי היא כדבר מקודש, ואלא אם כן יש לימוד מיוחד המתיר זאת, אין לעבור עליה אף כשהיא מתנגשת במצווה אחרת. אף אילו היה מדובר במצוות עשה אחת מול עשה ולא תעשה, לא היה מקיימה.
המקרה הבא: מה הדין כאשר לא מצוות עשה אחת עומדת כנגד הלאו, אלא שתי מצוות עשה, ואף שהלאו מוגן גם בעשה? "אמר לו אביו: היטמא" - אביו של הכהן אומר לו: היטמא והשב את האבידה. כאן יש שתי מצוות עשה: כיבוד אב ומצוות השבת אבידה. שמא שני עשין ידחו עשה ולאו? התשובה היא שאין הם דוחים.
"או שאמר לו: אל תחזיר" - ובאותו אופן, אם האב אומר לבנו במקרה אחר (ואין הכרח שמדובר בכהן או בטומאה): אסור לך להשיב את האבידה. כאן עומדת מצוות כיבוד האב, המורה שלא להשיב, מול המצווה להשיב. בשני המקרים: "לא ישמע לו" - אין שומעים לאב. הכלל הוא שמצוות כיבוד הורים אינה דוחה שום מצווה בתורה, ואף דין זה נלמד מלימוד נפרד.
שני דברים למדנו כאן:
שתי מצוות עשה אינן דוחות עשה ולא תעשה. משעה שיש עשה ולא תעשה, הדבר מוחלט.
מצוות העשה של כיבוד אב אינה דוחה דבר, שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתֹתי תשמורו אני ה' אלוקיכם" - הגורם המניע לכיבוד הורים הוא שכך אמר הקב"ה, והוא עצמו אמר גם דברים אחרים, כשמירת שבת. לפיכך, כשההורים אומרים דבר אחד והקב"ה אומר אחרת, שומעים לקב"ה ומקיימים את שאר המצוות. מצוות כיבוד אב ואם כפופה, אם כן, ואינה דוחה מצוות אחרות.
שואלת הגמרא: הרי כנגד מצוות העשה של כיבוד אב ומוראו עומדים עשה ולא תעשה של השבת אבידה, ואין בכך חידוש - כבר אמרנו שמשעה שיש עשה ולא תעשה של השבת אבידה אין דוחים אותה. מדוע, אם כן, ניתן היה לחשוב שכיבוד אב ואם שונה?
מבארת הגמרא: ניתן היה לחשוב כן משום שנאמר "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר (בספר משלי) "כבד את ה' מהונך" - שיש לכבד את ה' מנכסיו ומרכושו. מלשון "כבד" ו"כבד" ניתן היה לדמות את כיבוד ההורים לכיבוד המקום, ומתוך כך להסיק - באורח אירוני - שמצווה זו חשובה יותר משאר המצוות. אך אין הדבר כן: הלימוד מלמד שכיבוד הורים הוא אמנם מצווה גדולה ונפלאה, אך אין מקיימים אותה על חשבון עבירה על מצוות אחרות. עד כאן חלקה השני של המשנה.
חלק שלישי - פריקה וטעינה:
החלק השלישי מופיע לכאורה בלא הקדמה, ועוסק במצוות פריקה וטעינה - טעינת המשא על הבהמה ופריקתו מעליה. מדוע קופצת המשנה לנושא זה? שתי אפשרויות (ואפשר ששתיהן מצטרפות יחד):
במשנה הקודמת למדנו שייתכן שיהיה צורך להשיב אבידה פעם אחר פעם, שנאמר "השב תשיבם" - הלשון הכפולה מלמדת שאין הגבלה למספר הפעמים, ואין לומר שהמאבד פזיז או רשלן. אף במצוות פריקה וטעינה קיימת דרשה דומה, ויש לסייע פעמים רבות, שנאמר "עזוב תעזוב".
בפסוקי פרשת משפטים מופיעה מצוות השבת אבידה מיד לפני מצוות פריקה, ולפיכך באות השתיים ברצף.
מצוות פריקה היא הורדת המשא מעל הבהמה (מלשון 'פורק עול'). הפסוק בשמות כ"ג, ה' אומר: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו" - החמור רובץ תחת כובד משאו, עד שגבו עומד להישבר. "וחדלת מעזב לו" - בלשון של שאלה רטורית: האם תימנע מלעזור לו ותתחמק מן האחריות? ודאי שלא. אלא "עזב תעזב עמו" - חובה לפרוק את החמור יחד עם בעליו.
למען הסדר הטוב, במצוות פריקת החמור יש שני עניינים אפשריים, ואליהם נחזור בהמשך:
גבו של החמור נשבר, והרי זה הפסד ממון לבעלים: אם נשבר גב חמורו, אבד לו החמור, ויש בכך צער רב.
גבו של החמור נשבר, והחמור בריה חיה המרגישה וחשה כאב. יש כאן עניין של צער בעלי חיים - מניעת סבל מיותר מבעלי חיים.
המצווה השנייה היא טעינה - לסייע לאדם להעמיס את חמורו ולוודא שהמשא מאוזן כראוי, כדי שהחמור יוכל ללכת ולשאת את המשא שבעליו רוצה שיישא. על כך נאמר בספר דברים: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך" - נופלים לאורך הדרך, "והתעלמת מהם" - אותה לשון של העלמת עין שנאמרה בהשבת אבידה, "הקם תקים עמו" - יש לסייע לבעלים לאזן ולטעון מחדש את החמור או השור, כדי שיישא את משאו כראוי. אף כאן יש עשה ולא תעשה, בדומה להשבת אבידה.
אומרת המשנה: "פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב, שנאמר: עזוב תעזוב". מדובר בניסיון להגיע לאיזון מדויק, שהמשקל יתחלק שווה בשווה מלפנים ומאחור ובצדי הבהמה. אף אם נדרשות לכך פעמים רבות, ארבע וחמש פעמים, חייב לשוב ולעשות זאת. הכפילות "עזוב תעזוב" מלמדת זאת - אותו היגיון שראינו לעיל בלשון "השב תשיבם".
"הלך וישב לו ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק - פרוק" - בעל החמור הולך ומתיישב תחת העץ ואומר: עליך מוטלת המצווה, אם רצונך לקיימה, פרוק אתה את החמור, ואני יושב ונח. אומרת המשנה: "פטור, שנאמר: עמו" - עובר האורח, שאינו בעל החמור, פטור מלפרוק. התורה אמרה "עזוב תעזוב", אך הוסיפה "עמו", יחד עם הבעלים. אם אין הבעלים משתתף, אין חובה על המוצא, ואין הבעלים יכול להשליך את הדבר עליו.
מכאן שאם אין הבעלים נושא בחלקו באחריות, אין חובה לסייע לו - ולא רק מפני הפסד הממון שייגרם לו בקריסת החמור, אלא אף מצד סבלו של החמור: האשמה בסבל זה על הבעלים, שהאחריות העיקרית מוטלת עליו, ולעובר האורח תפקיד מסייע בלבד.
אולם ממשיכה המשנה: "אם היה זקן או חולה - חייב". אם בעל החמור זקן או חולה, ואינו מסוגל לעשות זאת בעצמו, החיוב חל על המוצא. אף כאן לא נתפרש אם הטעם הוא הצלת הבעלים מהפסד ממון, או הצלת החמור מסבלו, או שניהם.
ממשיכה המשנה: "מצווה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון". פשט המילים הוא שיש מצווה מן התורה לפרוק ולא לטעון, אך אין זו הכוונה, שהרי למדנו שיש מצווה מן התורה בשתיהן. הכוונה היא שמצווה מן התורה לפרוק בחינם - ושוב, בלא הכרעה אם הטעם הוא חובת הצלת חברו מהפסד, בדומה להשבת אבידה, או הצלת הבהמה, או שניהם - "אבל לא לטעון", שבטעינת המשא אין חובה כזו, כלומר במקרה שאין הבעלים משלם על זמנו של המסייע. זו פחות או יותר אותה מסגרת שראינו בהשבת אבידה.
העוסק בשעת עבודתו יכול לקבל תשלום על זמנו, ורשאי לדרוש את הסכום שהיה לוקח עבור עבודה קלה יותר, אם אכן זו עבודה קלה יותר, וכיוצא באלה. הנקודה היא שרשאי הוא לקבל על כך תשלום; ואם אין הבעלים מוכן לשלם, אין חובה לסייע לו, שאין אדם נדרש להפסיד מכספו ולהיהפך למעין סבל. הרי זו עבודה ממש, וחייב הבעלים לפצותו עליה.
רבי יוסי הגלילי אומר: "אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו, שנאמר: תחת משאו - משוי שיכול לעמוד בו". אם הבהמה עמוסה במשקל מופרז - חמור קטן שהעמיסו על גבו מקרר שלם - והיא רובצת בדרך משום שנמחצת תחת המשא בעטיו של בעלים פזיז וחסר אחריות, אין הצופה מן הצד חייב להתערב, להצילה ולפרוק מעליה. הדרשה היא מלשון "תחת משאו" - משא ראוי, שהבהמה יכולה לעמוד בו אילו היה מסודר כראוי מבחינת שיווי המשקל. לפיכך סובר רבי יוסי הגלילי שאין חובה להתערב כאשר הבעלים פזיז והאשמה בו.
מה טעם דבריו? ראשית, מכוח הדרשה. ושנית, אף אם נניח לדרשה, הרי עדיין קיימת מצוות צער בעלי חיים - הבהמה נמחצת תחת משאה. אלא שרבי יוסי הגלילי סובר שצער בעלי חיים הוא מדרבנן, ולדעתו אסרו חכמים לגרום צער וסבל לבעלי חיים, אך אין חובה להקל מעליהם צער שגרם להם אחר. אין זו בעייתו, אלא בעייתו של אחר.
ההלכה היא כתנא קמא: צער בעלי חיים דאורייתא, וחובה לעשות בחינם את הפריקה בלבד. בטעינה - חובה לסייע לחברו היהודי, אך מותר לדרוש על כך תשלום; ובפריקה - חוסך המסייע מן הבעלים ממון, שהרי בהמתו עלולה להישבר, ואף מציל את הבהמה עצמה, ולפיכך חייב לעשות זאת אף ללא כל תשלום.
המחלוקת בשאלה אם חייב אדם לטעון בחינם היא בין תנא קמא לרבי שמעון. תנא קמא סובר שאין חובה לעשות זאת בחינם, משום שלפנינו שתי מצוות נפרדות - אחת של פריקה ואחת של טעינה. אילו היו שתיהן בדרגה אחת, יכלה התורה לכתוב את מצוות הטעינה בלבד, ומקל וחומר היינו למדים שחובה לסייע בפריקה, שבה מצילים ממון ומונעים את צער הבהמה. עצם קיומן של שתי מצוות נפרדות מלמד שדרגתן שונה: פריקה נעשית אף בחינם, וטעינה בשכר בלבד.
רבי שמעון חולק. לדעתו, אילו הייתה בידינו מצוות טעינה לבדה, היינו סוברים שהדבר הנטען אינו המשא שעל גב הבהמה אלא הבהמה עצמה, הנופלת תחת משאה, וכוונת המצווה לעזור לבהמה לקום - סיוע לבהמה והצלה מהפסד - ולא היינו מבינים שנדרש לימוד נפרד גם לפריקה. וכך מביאה הגמרא את הפסוק: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך" - הבהמה כושלת תחת המשא, "והתעלמת מהם", "הקם תקים עמו" - חובה לסייע לבעלים לאזן ולטעון מחדש את הבהמה. אך רבי שמעון אומר שאפשר לפרש את הפסוק כהרמת הבהמה עצמה מן הקרקע, ומתוך הבנה זו הוא סובר ששתי המצוות בדרגה אחת ממש, ושתיהן נעשות בחינם.
אולם ההלכה, כאמור, כתנא קמא: הטעינה נעשית בשכר, והפריקה אף בחינם.