בבא מציעא, פרק ט', משנה ט'. המשנה שלפנינו דנה בחוסר האיזון הנוצר כאשר האריס יושב בשדה לפרק זמן קצר בלבד: הוא מכחיש את הקרקע באופן שבשנה אחת מפיק ממנה רווח גדול, ואילו בעל הקרקע נותר עם שדה מוכחש שערכו ירד מאוד - בשל שימוש היתר, השימוש לרעה או השימוש הבלתי הוגן שעשה בו האריס באותו פרק זמן קצר.
שתי הדוגמאות שבמשנה:
גידול פשתן - הפשתן מכחיש ומדלדל את הקרקע במידה רבה. הזריעה אמנם רווחית בשנה הראשונה, אך לאחריה נדרש לשדה זמן ממושך להתאושש, והמשנה נוקטת בשיעור של שבע שנים.
חטיבת עצים לקורות - אף כאשר קוצצים את ענפי העץ לצורך קורות, נדרשות כשבע שנים עד שיצמחו מחדש.
משום כך אין זה מן הדין שאריס יישב בשדה שנה או שנתיים, יחטוב את העצים ויעזוב, ואילו בעל הבית יישאר בלא עץ על האילנות.
המקבל לשנים מועטות:
"המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות" - החקלאי מקבל את השדה לעבודה למספר מועט של שנים, כלומר פחות משבע. בזה קובעת המשנה שני דינים:
"לא יזרענה פשתן" - אין לו זכות לזרוע בה פשתן, שכן זריעה זו מכחישה את השדה באופן בלתי הוגן.
"ואין לו בקורות שקמה" - אף אין לו זכות לקצוץ את ענפי עץ השקמה, שהרי משיעזוב בתוך זמן קצר יישאר בעל הבית ללא קורות עץ.
קיבלה לשבע שנים:
"אם קבלה הימנו לשבע שנים" - כאשר האריס התחייב בחוזה לשבת בקרקע שבע שנים או יותר, משתנה הדין:
"שנה ראשונה זורעה פשתן" - רשאי הוא לזרוע פשתן בשנה הראשונה. אף שזריעה זו תובעת מן הקרקע משאבים מרובים, עד למועד עזיבתו - כעבור שבע שנים ומעלה - יתאושש השדה במלואו.
"ונוטל בקורות שקמה" - רשאי הוא ליטול את קורות השקמה בשנה הראשונה. את העצים עצמם אין הוא רשאי לכרות, שכן אלו לא יצמחו עוד; אך אם קצץ באופן המאפשר להם לצמוח מחדש, ישוב העץ לאיתנו בתוך שבע שנים, וכשיעזוב יימצאו הענפים כשהיו, ואין בעל הקרקע מפסיד מקרן נכסיו.
לסיכום: המשנה מאזנת בין רווחו של האריס לבין שמירת קרן השדה של בעל הקרקע: בשכירות קצרה, הפחותה משבע שנים, נאסרו עליו זריעת פשתן ונטילת קורות שקמה, משום שהשדה לא יספיק להתאושש עד לעזיבתו; ואילו בשכירות של שבע שנים ומעלה הותרו לו שניהם בשנה הראשונה, שכן עד סיום התקופה ישובו הקרקע והעצים לאיתנם.