לפנינו משנה כ"ט שבפרק ב' של מסכת בבא מציעא, ובה שני חלקים. החלק הראשון מלמד כי על המוצא להפעיל את שיקול דעתו הישר: בהמה שנראה כי בעליה אינם יודעים היכן היא נמצאת - הרי זו אבידה וחובה להשיבה; ואילו בהמה שמן הסתם בעליה יודעים היכן היא - אין צורך להתעסק בה כלל.
"איזו היא אבידה":
המשנה מבררת מהי בהמה הנחשבת אבודה, ומעמידה זו מול זו שתי מציאויות:
"מצא חמור או פרה רועין בדרך - אין זו אבידה" - בהמה הרועה בצד הדרך אינה בגדר אבידה. אין להניח שהיא תעתה מדרכה, אלא מן הסתם בעליה יודעים היכן היא נמצאת, ואין להתעסק בה.
"חמור וכליו הפוכין" - חמור שהאוכף שעליו נהפך ונמצא תחת בטנו במקום על גבו. סימן הוא שהחמור הופקר ואיש אינו משגיח עליו, ומן הסתם אין הבעלים יודעים היכן הוא.
"פרה רצה בין הכרמים" - פרה המשוטטת בתוך הכרם נתונה במצב שעלול להזיק לה והיא עשויה להיפצע. הוא הדין בפרה הבורחת מן העיר לעבר השדה.
בשני המקרים האחרונים קובעת המשנה: "הרי זו אבידה" - ברור שאין הבעלים יודעים את הנעשה, שהרי לא היה מניח לחמורו או לפרתו להיקלע למצב כזה, ולפיכך חלה חובת השבה.
החובה להשיב שוב ושוב:
זהו הדין הראשון. הדין השני קובע כי אין הגבלה למספר הפעמים שבהן מוטלת חובת ההשבה: "החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבע וחמש פעמים - חייב להחזירה". המניין "ארבע וחמש" אינו מגביל, אלא זהו סגנון לשונה הרגיל של המשנה, והחובה קיימת בכל מספר פעמים.
לכאורה היה מקום לפטור את המוצא ולומר שהבעלים פושע ומתרשל, שאינו נועל את בהמתו והיא שבה ובורחת. על כן מביאה המשנה את מקור הדין: "שנאמר: השב תשיבם" - לשון כפולה, ומכפילות הלשון למדים שחובת ההשבה חלה אף פעמים רבות.
החלק השני: פיצוי על ביטול מלאכה:
חידושו של החלק השני הוא שאין התורה מחייבת את האדם להפסיד ממון כדי להשיב אבידה לחברו. אדם הפנוי ממלאכתו, לאחר שעות העבודה, שנתקל באבידה - חייב ללכת ולהשיבה. אך מי שנמצא באמצע עבודתו זכאי לפיצוי על אובדן ההכנסה שנגרם לו מהפסקת מלאכתו לצורך ההשבה.
אומרת המשנה: "היה בטל מסלע" - כגון בעל מלאכה בבניין או בעבודת השדה, שכן בזמן המשנה עסקו רוב בני האדם בעבודות כפיים קשות ומאומצות. אדם שהפסיד שכר של סלע, שכר הוגן ויפה, אך תמורתו נדרשת עבודה קשה מאוד. מסתבר שהיה שמח להפסיק מעמלו ולעסוק במלאכה קלה יותר בשכר נמוך יותר. משום כך אין הוא מקבל את שכרו המלא כאילו המשיך לחפור תעלות, שהרי אינו חופר, אלא עוסק במלאכה קלה בהרבה שאף נוח לו בה. על כן שכרו נקבע כשכר "פועל בטל", כאדם שאינו עובד.
שתי גישות בהבנת "פועל בטל":
שיטת השולחן ערוך: הכוונה לשכרו של פועל בטל ממש - אדם היושב בחוסר מעש, כשומר העומד ופותח שער. זהו השכר הנמוך ביותר, שכן אין הוא עושה מלאכה כלל.
שיטת הרמ"א: הכוונה לסכום שאדם היה מסכים לקבל עבור סוג המלאכה שבה הוא עוסק עתה. תמורת עשרה דולר לשעה יסכים אדם לשבת בכניסה ולפתוח ולסגור את הדלת; עשרים דולר לשעה ידרוש עבור חפירת תעלות והנחת לבנים. השבת האבידה מצויה בתווך: אין המשיב יושב בחיבוק ידיים, אך גם אינו מזיע בשמש, ולפיכך שכרו כשכר שליח - נאמר, שנים עשר דולר לשעה. לדעת הרמ"א, דין "פועל בטל" פירושו שאין הוא מקבל את שכרו המלא עבור עבודתו הקשה, אלא את השכר שכל אדם היה מקבל עבור שליחות מעין זו.
התניית תנאי בפני בית דין:
מה הדין כאשר הפועל טוען: אמנם שליחים משתכרים שנים עשר דולר לשעה, אך אני משתכר עשרים דולר לשעה בבניית לבנים, ואיני יכול להרשות לעצמי הפסקה זו, שהרי משפחה לי לפרנס ואני זקוק לשכרי המלא. מאחר שאין התורה מחייבת אדם להפסיד ממון בעל כורחו, בידו להתנות תנאי מפורש - עם המאבד או בפני בית דין, ואפילו בית דין מזדמן של שלושה - ולומר: מוכן אני לוותר על שעת עבודה, אך שכרי עשרים דולר לשעה ואת מלוא שכרי עלי לקבל. אם אישר זאת בית הדין או שהסכים לכך המאבד, זכאי הוא לשכרו המלא.
וכלשון המשנה: "אם יש שם בית דין - מתנה בפני בית דין". מאחר שהתנה מראש, מקבל הוא החזר מלא של עשרים הדולר שהפסיד בשל הליכתו להשיב את האבידה.
"ואם אין שם בית דין - בפני מי יתנה? שלו קודם":
המשנה שואלת בלשון רטורית: כאשר אין בפני מי להתנות, עם מי יתנה? והתשובה: "שלו קודם" - שיקוליו הכלכליים של המוצא קודמים, ואין התורה מחייבת אותו להפסיד ממון לטובת המאבד. לפיכך, כשאין באפשרותו להתנות ולהבטיח את שכרו המלא, רשאי הוא לומר: עוסק אני במלאכתי ואיני יכול להתפנות לאבידה זו, יעשה זאת אחר. ופטור הוא מן ההשבה, שכן ענייניו הכלכליים קודמים, ואין התורה דורשת ממנו הפסד ממון לשם קיום מצוות השבת אבידה.
לסיכום: בחלק הראשון של המשנה למדנו את גדרי זיהוי האבידה - בהמה הרועה בדרך אינה אבידה, ואילו חמור שכליו הפוכים או פרה הרצה בין הכרמים הרי הם אבידה, וכן שחובת ההשבה חוזרת ונשנית ללא הגבלה, כנלמד מ"השב תשיבם". בחלק השני למדנו שאין התורה מחייבת הפסד ממון: המשיב מקבל שכר "פועל בטל" - ובביאורו נחלקו השולחן ערוך והרמ"א - ובידו להתנות בפני בית דין על שכרו המלא, וכשאין בפני מי להתנות, "שלו קודם".