בבא מציעא, פרק ז', משנה ט'. במשנה זו מובאות דוגמאות מוחשיות למה נחשב אונס ומה אינו נחשב אונס, וכולן עוסקות ברועה השומר על עדר. הרועה הוא שומר שכר - משלמים לו עבור שירותי השמירה - ולפיכך מוטלת עליו אחריות מוגברת.
זאב אחד ושני זאבים:
"זאב אחד - אינו אונס" - זאב בודד המתקרב אל העדר אינו נחשב אונס, שכן מצופה מן הרועה לנסות ולהדוף אותו במקל או בכיוצא בזה. הערכת המשנה היא שזהו מצב שניתן להתמודד עמו: אם לא ניסה להבריחו והזאב טרף כבשה - הרועה חייב, ואין הוא יכול לטעון שהיה זה אונס. אולם אם ניסה להבריחו ולא הצליח - הרי זה אונס.
"שני זאבים - אונס" - המשנה מודה שכנגד שני זאבים אין לצפות מאדם שיעמוד. כמעט ודאי שלא ינצח, ולפיכך אין עליו כל חובה לנסות; רשאי הוא אף לברוח, ואין הדבר נזקף לאשמתו. זהו אונס, והוא פטור.
ראוי לציין כי הזאבים המצויים בארץ ישראל דומים לכלבים גדולים, ואינם הזאבים הענקיים שבצפון אמריקה או ברוסיה. קטנים הם מהם.
רבי יהודה חולק וסובר: "בשעת משלחת זאבים - אף זאב אחד אונס". בתרחיש שבו הזאבים יוצאים ומשוטטים לטרף, אפילו זאב בודד נחשב לנסיבות שמעבר לשליטתו של הרועה, ואין הוא חייב לנסות להדפו - ופטור.
המילה "משלחת" היא מונח מיוחד, ומשמעותה שהזאבים נשלחים. שימוש דומה מצינו בעניין מכת ערוב, שנאמר: "הנני משליח בך את הערוב". זהו אותו רעיון: כאשר החיות יצאו לתפוס את הצאן, אין בידי האדם לעשות דבר.
אולם אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא: זאב אחד ניתן להבריח.
שני כלבים:
"שני כלבים - אינו אונס" - אף כנגד שני כלבים משוטטים, כלבי פרא המתקרבים אל העדר, מצופה מן הרועה היחיד להתמודד ולעשות מאמץ. אם ניסה ולא הצליח - הרי זה אונס; אם לא ניסה כלל - האשמה עליו. מובן מאליו ששלושה כלבים הם למעלה מכוחו, ואין מצופה ממנו אפילו לנסות.
ידוע הבבלי - זהו שמו, וכינויו על שם מוצאו מבבל - אומר משום רבי מאיר, כלומר בשמו של רבי מאיר על פי מסורת שהייתה בידו, ולא ששמע ממנו במישרין: "מרוח אחת - אינו אונס". אם שני הכלבים באים מכיוון אחד, יש בידו לעשות דבר מה, ואין הוא יכול לטעון שהדבר היה מחוץ לשליטתו. אך "משתי רוחות" - כשהם באים אל העדר משני כיוונים נפרדים - מה יוכל הרועה לעשות? הרי זה אונס. אף כאן אין הלכה כידוע, אלא מצופה ממנו להבריח שני כלבים או לכל הפחות לעשות מאמץ, בלא הבדל מהיכן הגיעו.
לסטים:
כאשר מגיעים שודדים חמושים - ואפילו שודד חמוש יחיד המופיע עם נשקו בידו - הרי זה אונס, נסיבות שמחוץ לשליטת הרועה. אין מצופה מן הרועה לסכן את חייו עבור הצאן מול מי שניכר בו שכוונתו להילחם על חייו בנשק שבידו.
ראוי לעמוד על ההבחנה: אמרנו כי משומר שכר מצופה, במידה מסוימת, אף לסכן את עצמו כדי להתמודד עם הזאב - אך לא מול שודד חמוש. שומר חינם, לעומתו, אין ממנו כל ציפייה לסכן את חייו בשום צורה. לפיכך שומר חינם רשאי לברוח אפילו מפני זאב יחיד ולהיפטר, ולאו דווקא מפני שהוא אונס, אלא משום שהדבר נכלל בקטגוריה של גניבה ואבידה, שאף היא אינה באחריותו.
חמש החיות המסוכנות:
כשמזכירה המשנה את החיות המסוכנות, בדרך כלל נמנית קבוצה של שש. הזאב הוא אחת מהן, וכאן נמנות החמש הנוספות: "הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - הרי זה אונס". חמש חיות אלו מסוכנות, ולפיכך אם הופיעו רשאי הרועה לברוח והוא פטור, ואין מצופה ממנו להילחם בהן.
הארי - האריה. אריות היו מצויים בארץ ישראל בעבר, ככל הנראה עד לפני כמאה שנה בקירוב.
הדוב - הדובים הסוריים שהיו בצפון הארץ. אף הם אינם מצויים עוד בישראל.
הנמר - הוא הלאופרד, אותם חתולים גדולים ומנומרים. עדיין קיימים כמה עשרות נמרים ערביים בדרום הארץ, בנגב. יש הטועים לחשוב שמדובר בטיגריס, אך אין טיגריסים בישראל ומעולם לא היו.
הברדלס - מילה שקשה לתרגמה. בבבלי, וכן ברמב"ם וכדומה, הוסברה כ'צבוע'. בארץ ישראל מצויים שני סוגי צבועים: הנקודים, הגדולים והמפחידים כדוגמת אלו שבדרום אפריקה, המסוכנים מאוד; והמפוספסים, הקטנים יותר, שהם מסוכנים פחות אך מסוכנים דיים, ועודם מצויים כאן כיום (וראיתי אותם במו עיניי). מכל מקום, 'ברדלס' אינה מילה עברית אלא לקוחה מיוונית: המילה 'פרדלס', בפ"א, התייחסה לנמר. ומאחר שאין לומר שהכוונה לנמר, שהרי הנמר כבר נמנה בפני עצמו, מסתבר שהכוונה לצ'יטה - חתול נקוד קטן יותר, שהיה מצוי בארץ ישראל בעבר ואינו מצוי עוד.
הנחש - כמשמעו.
הוליכן למקום הסכנה:
מתי רשאי הרועה לטעון שאונס הוא, כשנתקל בשודדים חמושים או בחיות רעות אלו? כשבאו עליו מאליהן, כגון שתקפו בלילה. אך אם הוא עצמו הוביל את הבהמות למקום מסוכן - יודע הוא היכן גוב האריות, יודע הוא שהשודדים מסתובבים במערה פלונית ובכל זאת עבר על פניה - אין הוא יכול לטעון שהדבר היה מחוץ לשליטתו. אדרבה, בשליטתו היה שלא ללכת למקום הסכנה, ולפיכך יהיה חייב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גבולות האונס אצל רועה שהוא שומר שכר: זאב אחד וכן שני כלבים - אינם אונס, ומצופה ממנו לנסות ולהדוף; שני זאבים, שלושה כלבים, לסטים חמושים וחמש החיות המסוכנות - הארי, הדוב, הנמר, הברדלס והנחש - הרי אלו אונס והוא פטור. עמדנו על דעת רבי יהודה ב"שעת משלחת זאבים" ועל דעת ידוע הבבלי משום רבי מאיר בכלבים הבאים משתי רוחות, שאין הלכה כשתיהן; על ההבחנה שבין שומר שכר לשומר חינם; ועל הכלל החותם - שכל פטור האונס אמור רק כשבאו עליו מאליהן, אך המוליך את צאנו למקום סכנה חייב.