בבא מציעא, פרק ה', משנה ט'. המשנה ממשיכה לעסוק בהלוואות הנעשות 'סאה בסאה' - הלוואת כמות קבועה על מנת להחזיר את אותה כמות עצמה - שהיא אסורה מדרבנן. הקולות החלות בפעילות מסחרית של מקח וממכר חלות אף על סאה בסאה: אם 'יש לו' (הסחורה מצויה ברשותו), או ש'יצא השער' (קיים בשוק מחיר קבוע ומפורסם) - מותר ללוות סאה בסאה. משנתנו עוסקת בראשונה שבהן, בקולת 'יש לו', ומשמיעה בה חידוש.
איסור ההלוואה סאה בסאה:
"לא יאמר אדם לחבירו: הלוויני כור חיטין ואני אתן לך לגורן" - כור הוא שלושים סאה. אין אדם רשאי ללוות סתם סאה בסאה, לומר לחברו: תן לי שלושים מידות חיטה, ואחזיר לך שלושים מידות חיטה לאחר הקציר, כשיגיעו לידי. הדרך המותרת היא לקבוע מראש את השווי בכסף: שלושים מידות החיטה שוות כעת אלף שקלים, ואחזיר לך חיטה בשווי אלף שקלים בבוא הזמן.
קולת "יש לו":
"אבל אומר לו" - אם 'יש לו', כלומר שכבר מצויות חיטים ברשותו, רשאי הוא ללוות עוד. ולא זו בלבד, אלא אפילו בשני מקרים אלו:
"הלויני עד שיבא בני" - חיטים יש לו, אלא שאינן אצלו בפועל: הן מצויות אצל בנו, שעדיין לא הגיע והוא בדרכו.
"עד שאמצא מפתח" - החיטים מונחות באסם התבואה שלו, אלא שהאסם נעול ואין הוא יכול להיכנס אליו; ועד שימצא את המפתח הוא נזקק לחיטים עכשיו, בעונת הזריעה.
בשני המקרים הללו נחשב הדבר 'יש לו'. וזה החידוש: אף על פי שאין החיטים בידיו ממש, ואף אין הוא יכול להשיגן כעת אם ירצה. שהרי סברת 'יש לו' היא שכביכול יכול המלווה לזכות בהן עתה אם ירצה, ואם אינו עושה כן, הרי זה כאילו הדבר מכוסה לגמרי - כלומר, היה בידו להעביר לו את הבעלות. כאן אין הוא יכול להעביר בעלות אף אם ירצה, שכן אין לו גישה לחיטיו ואין שום דרך לעשות מעשה קניין עבור המלווה, ואף על פי כן נחשב הדבר 'יש לו', ודי בכך.
הבדל בין מקח וממכר לסאה בסאה בקולא זו:
ויותר מזה: אף שאין הדבר משתקף במשנה, ההלכה היא שגם אם אין בידי אדם אלא חלק מן הכמות שהוא לווה, רשאי הוא ללוות סאה בסאה. זהו הבדל חשוב בין מקח וממכר לסאה בסאה בכל הנוגע לקולת 'יש לו':
במקח וממכר: אם התחייבתי לספק חיטה בעתיד ויש ברשותי עשרה בושלים במחסן, רשאי אני ליטול כסף עתה עבור אספקה של עשרה בושלים לכל היותר, שכן זהו כל מה שיש לי בגדר 'יש לו'. אם אסכים לספק חמישה עשר בושלים, נמצא שחמישה מהם אינם 'יש לו', והדבר אסור.
בסאה בסאה: אף אם אין במחסני אלא עשרה, רשאי אני ללוות חמישה עשר, שכן די בכך שיש בידי מקצת מן הכמות כדי שייחשב 'יש לי'. וזו קולא גדולה מאוד.
שיטת הלל:
"והלל אוסר" - הלל הזקן, מן הזוג של שמאי והלל, מחמיר ואוסר, ואין ההלכה כמותו. לדעתו, אם אין לאדם גישה ישירה לתבואתו עכשיו - משום שהיא בידי בנו שטרם הגיע, או נעולה באסם התבואה - אסור לו ללוות סאה בסאה, ועליו להעריך את שוויה בכסף ממש עכשיו, שכן אין זה נחשב 'יש לי' כשאין לו גישה אליה.
חומרה נוספת הייתה להלל, ואף בה אין הלכה כמותו: "לא תלווה אישה כיכר לחברתה עד שתעשנו דמים" - אין אישה מלווה כיכר לחם לחברתה עד שיעריכו את מחירה המקובל בשוק, "שמא יוקירו חיטים ונמצאו באות לידי ריבית" - שכן חשש הלל הוא שהרי זו הלוואת סאה בסאה: מחיר החיטה עלול להתייקר, ונמצא שבשעה שלוותה הייתה הכיכר שווה עשרה שקלים כמחיר החיטה, וכשהיא מחזירה כבר התייקרה החיטה ומחיר הלחם בחנות עלה לאחד עשר שקלים - נמצאת נותנת שקל של ריבית. ואף שאין זה אלא איסור מדרבנן, איסור הוא.
ההלכה למעשה:
אין ההלכה כשיטת הלל. כשמדובר בסכומים קטנים מאוד, כתנודות המחיר האפשריות בכיכר לחם, אין השכנים מקפידים זה על זה ואין אדם נותן דעתו על שינוי של פרוטות אחדות. משום כך הם מוחלים על כך לגמרי, ולפיכך לא גזרו בזה חכמים, והדבר מותר. אין זה כן בהלוואה ממש, שבה אי אפשר להותיר את העודף ואי אפשר לשלם אפילו פרוטה נוספת; אך כאן, שכל הבעיה אינה אלא איסור דרבנן של סאה בסאה, כשהסכום זעום ואין אנשים מקפידים עליו - מותר, וכך הדין.
ואף על פי כן, אני ממליץ בחום לסכם עם השכנים אחת ולתמיד (עם השכנים היהודים, על כל פנים), שכל הלוואה או השאלה ביניכם נעשית בתורת מתנה מזה לזה, וההחזר נעשה במתנה אחרת. הדבר חשוב מאוד, שכן הוא מצוי לאין ספור: אדם בא ללוות ונזקק לחלב, ואצל השכן אין אלא חצי קרטון - ו'חצי קרטון' פירושו כל שיעור שבין עשרים לשמונים אחוז ממיכל חלב. בשעת ההחזר אין הלווה יודע כמה לתת ומה לתת: האם להוסיף, האם להחזיר פחות, והאם יש כאן ריבית. בקביעה מראש שכל המועבר ביניכם - החלב, הסוכר, השמן וכיוצא בהם - ניתן במתנה מזה לזה, נפתרת הבעיה מעיקרה; וזאת אף שמעיקר הדין, כאמור, אם מחזירים כמות קרובה דיה שאין אנשים מקפידים עליה, הדבר מותר.