בבא מציעא פרק ד', משנה ט', חותמת את סוגיית האונאה הממונית. המשנה מונה סוגי עסקאות הפטורים מן ההגבלה של מכירה ביתר או בחסר משתות. (יש הלומדים כי קיימת הגבלה אף כשמדובר ברווח של כמאה אחוז, אך המשנה אינה מזכירה זאת.)
"אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות" - ארבעה אלו פטורים ממגבלות האונאה, מן הטווח של שתות לכאן ולכאן:
העבדים - הקונה עבד או המוכרו.
השטרות - מסמכים פיננסיים, כגון שטר בעלות על בית, תעודת מניה או שטר חוב העוברים מיד ליד.
הקרקעות - הקרקע עצמה, נדל"ן וכל המחובר לקרקע.
ההקדשות - דברים שהוקדשו לבית המקדש ושייכים כביכול לה', בין קדשי בדק הבית שנועדו לשוויים הכספי ובין קדשי מזבח המיועדים למזבח. לדוגמה: אדם שהקדיש את פרתו לקרבן שלמים ונפל בה מום, ורשאי למכרה לאחר ולהעביר את הקדושה אל המטבע - מחיר מכירה זה אינו כפוף לדיני אונאה.
מקור הפטור בפסוקים:
נאמר בפסוק: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", ולאחר מכן "אל תונו איש את אחיו". שתי מילים בפסוק מיותרות לכאורה: "ממכר" ו"מיד", שהרי ניתן היה לומר בפשטות "כי תמכרו לעמיתך או קנה מעמיתך". מייתור זה דורשים חז"ל את ארבעת הפטורים:
קרקעות - "מיד עמיתך" מלמד שדברים העוברים מיד ליד כפשוטם, היינו מטלטלין, הם שחלים עליהם דיני אונאה; אך דברים שאינם עוברים פיזית מיד ליד, כקרקעות, פטורים.
עבדים - הוקשו לקרקעות בכל מקום, ולפיכך דינם כדין קרקע.
שטרות - "ממכר" מלמד על דברים שהם 'גופו ממון', שהחפץ עצמו נקנה מחמת שוויו העצמי. הקונה חבילת דפים קונה את הנייר עצמו; אך הקונה שטר קניין על בית אינו קונה את חתיכת הנייר, שאין לה חשיבות כשלעצמה, אלא את הזכויות המגולמות בה. משאין זו סחורה ממש אלא מסמך פיננסי - פטור מאונאה.
הקדשות - "אל תונו איש את אחיו" ("איש בעמיתו"), שהדין נוהג בין בני אדם, וההקדש אינו בן אדם כצד שני לעסקה.
ארבעת הפטורים בדיני גניבה:
רשימה זו של ארבעה פטורים חוזרת בתחומים נוספים בהלכה. הראשון שבהם הוא הקנסות המוטלים על הגנב: תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה בגונב שור, עז או כבש ושוחטם או מוכרם. תשלומים נוספים אלו אינם חלים על הגונב את ארבעת סוגי הדברים הללו.
אופן הלימוד כאן שונה, והוא מבוסס על פרשת הגנב באמצעות המידה של 'כלל ופרט וכלל'. הפסוקים נותנים תחילה עיקרון כללי ורחב - זהו הכלל; לאחר מכן דוגמאות ספציפיות - אלו הפרטים; ולבסוף שבים לביטוי רחב וכולל - כלל נוסף. המסורת בידינו ממשה מסיני שבמבנה כזה "אין בכלל אלא מה שבפרט": העיקרון אינו חל על הדוגמאות בלבד, אך גם אינו רחב לגמרי, אלא חל על דברים הדומים לדוגמאות הספציפיות, וחז"ל מורים מהם המאפיינים הבולטים שמהם מקישים למקרים אחרים.
בתשלומי כפל נאמר (שמות כ"ב, ח'): "על כל דבר פשע" - כלל, כל מעשה פשע וכל דבר הנגנב. "על שור, על חמור, על שה, על שלמה" - פרט, דוגמאות ספציפיות שלא היה הכרח למנותן. "על כל אבדה" - כלל נוסף. משנמצא כלל ופרט וכלל, אין בכלל אלא מה שבפרט, ודנים כעין הפרט.
ומהו המכנה המשותף שבדוגמאות? אומרים חז"ל: דבר המיטלטל, חפץ נייד, וגופו ממון - הנרכש מחמת ערכו העצמי. לפיכך כל דבר שהוא מיטלטל וגופו ממון חייבים עליו תשלומי כפל, ויוצאים מן הכלל:
קרקעות - שאינן דבר המיטלטל.
עבדים - שהוקשו לקרקעות.
שטרות - שאין גופם ממון.
הקדש - שנאמר "ישלם שניים לרעהו", ואין הגבייה אלא בשל חברו, ולפיכך פטור.
ראוי לציין כי תשלומי ארבעה וחמישה שייכים בבהמות בלבד. לפיכך המדובר כאן בהקדש - בהמת הקדש שגנבה אחר ומכרה או שחטה, שאין בה תשלומי ארבעה וחמישה - ואילו בקרקעות ובשטרות אין שייכות כלל לארבעה וחמישה.
בדיני שמירה:
תחום נוסף שבו ארבעת הסוגים פטורים או שדינם שונה הוא דיני השומרים. שומר חינם, שהופקד בידו חפץ ללא תשלום, פטור מלשלם אם אבד או נגנב, אך חייב להישבע שלא התרשל; שומר שכר, המקבל תשלום, חייב לשלם על אבדה וגניבה. בארבעת הדברים הללו אין הדבר כן, והלימוד הוא מדרשות הפסוקים ומכלל ופרט וכלל.
וכלשון המשנה: "שומר חינם אינו נשבע" - שומר ללא תשלום שהיה אחד מארבעת הדברים תחת שמירתו ואבד או נגנב, אינו נשבע. "ונושא שכר אינו משלם" - שומר שכר, החייב בדרך כלל באבדה ובגניבה, אינו משלם. לא נאריך כאן בלימוד עצמו, אך זהו יסודו: כלל ופרט וכלל.
שיטת רבי שמעון: קדשים שחייב באחריותן:
רבי שמעון חולק, וזו אינה הפעם הראשונה שאנו נתקלים בכך. לדעתו, אף שהמקדיש דבר עשאו של ה' ושייך לבית המקדש, מכל מקום אם האדם נושא באחריות - שיהיה עליו להחליף את החפץ אם לא יגיע ליעדו כראוי - הרי יש לו עניין ממוני בדבר, שכן הדבר עולה לו ממון, ונחשב במידה מסוימת כממונו. לפיכך אין פטורי המשנה חלים על הקדש שהאדם חייב באחריותו.
המקרה הוא כך: אדם יכול להקדיש בשתי דרכים, בנדבה או בנדר (משנה במסכת מגילה). האומר "הרי זו" - זו נדבה, ואם נפל בפרה מום, כגון שלקתה בעיניה, שוב אינה קרבה. אך האומר "הרי עלי" - זהו נדר, שקיבל על עצמו התחייבות להביא קרבן שלמים. אם לאחר מכן אמר "הרי זו שלמים", יכולה פרה זו להיות שלמיו; אך אם אבדה או נגנבה או נעשית בעלת מום ואינה ראויה להקרבה, מאחר שהתחייבותו לא הייתה על פרה מסוימת אלא להביא קרבן באופן כללי, נשאר בעליה באחריות ומחויב להחליף את הפסולה בפרה חדשה וכשרה.
בתרחיש כזה, אומר רבי שמעון, כיוון שעליו להחליף את הבהמה ויש לו התחייבות ממונית כלפיה, עדיין נחשבת היא במידת מה שלו, ואין פטורי המשנה חלים - לא בענייני גניבה וכפל ולא בענייני אונאה. וכלשון המשנה: "רבי שמעון אומר: קדשים שהוא חייב באחריותן - יש להם אונאה". כיצד? אדם אמר "הרי עלי שלמים", קיבל על עצמו נדר, ואחר כך הצביע על כבש מסוים ואמר "הרי זו שלמים". נפל בכבש מום והוא נצרך למכרו - מכירה זו כפופה להלכות אונאה, ואין לגבות ממנו או לשלם לו פחות ביותר משתות, שכן ההפרש יוצא מכיסו. "ושאינו חייב באחריותן - אין להן אונאה" - בהקדש שאינו נושא באחריות להחליפו מודה רבי שמעון שאין דין אונאה, שכן המילה "רעהו" שבפסוק פוטרתו.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה סובר שמושג האונאה הממונית מצומצם הרבה יותר מכפי שניתן היה לחשוב, ואינו מוגבל לארבע הדוגמאות בלבד: "אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית - אין להם אונאה". שלושה אלו נוספים על הארבעה ופטורים ממגבלות מחיר של אונאה.
ספר תורה - הקונהו או המוכרו אין גבול לשומתו, שכן יקר הוא מפז, ואין לתלות בו תג מחיר.
בהמה ומרגלית - אין אלו סחורות רגילות, אלא כל אחת בעלת אופי ייחודי משלה. המבקש לקנות שור רוצה שור בגודל ובכוח של השור שכבר ברשותו, כדי שיוכלו לעבוד כצמד; המבקש מרגלית מחפש אבן התואמת בצבעה ובצורתה לעגיל שבידו. מאחר שכל פריט ייחודי, ערכו משתנה מקונה לקונה: מי שבידו מרגלית תואמת מוכן לשלם יותר ממי שאין בידו. נמצא שאין כאן מחיר שוק הוגן אחיד, אלא טווח של הוגנות מנקודת מבטו של הקונה, לפי מידת צורכו ומטרתו. לפיכך דברים שאינם סחורות זהות לחלוטין, כליטרת חיטה או מידת שמן, אין חל עליהם דין אונאה.
תשובת חכמים והלכה למעשה:
חכמים השיבו לו, וכן היא ההלכה: אין הפטור אלא בארבעת הדברים המנויים בתחילת המשנה, שנתמעטו מן הפסוקים, ואילו כל השאר כפוף למגבלות המחיר של אונאה. הטעם: באמת כל עסקה כזו היא. אף בסחורה בסיסית ייתכן שאדם זקוק דווקא לחיטה זו עבור מתכונו לערב, וממילא שווה היא לו יותר מלאחרים. אם נלך בדרך זו נמצא כל מושג האונאה שבתורה בטל, וההגנות מפני הונאה ממונית והפקעת מחירים יורדות לטמיון. לפיכך, מלבד ארבעת התחומים שבתחילת המשנה, דין אונאה חל באופן גורף, אף על פריטים ייחודיים, והמחיר נקבע לפי מחיר השוק ההוגן עבור אדם רגיל בשוק.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי העבדים, השטרות, הקרקעות וההקדשות פטורים מדין אונאה, וכי מקור הפטור בדרשות הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך". ראינו כי אותה רשימה חוזרת בתשלומי הגנב ובדיני השומרים, מכוח כלל ופרט וכלל - מיטלטל וגופו ממון. עמדנו על שיטת רבי שמעון המחלק בקדשים בין חייב באחריותן לשאינו חייב, ועל שיטת רבי יהודה הפוטרת אף ספר תורה, בהמה ומרגלית - שכנגדה נפסקה הלכה כחכמים, שאין פטור אלא בארבעה בלבד.