בבא מציעא, פרק ג', משנה ט'. משנה זו נחשבת למבלבלת, והסיבה לכך היא ששתי דעות החולקות זו על זו מוצגות בה, ואף לא אחת מהן נזכרת בה במפורש. הגמרא מביאה את דברי רבי יוחנן: "אהיה עבד נרצע למי שיצליח להעמיד את המשנה הזו כדעה אחת". אנו נבאר אותה כשתי דעות נפרדות.
הנושא המרכזי במשנה הוא המחלוקת שבין רבי ישמעאל לרבי עקיבא, והמשנה אינה מציגה אותו כלל: אין בה כל אזכור של רבי עקיבא או של רבי ישמעאל. יתרה מזו, המשנה בנויה כאילו עיקר הנידון הוא בשאלה אם יוחד מקום מסוים לאחסון החפץ אם לאו, ולא היא.
יסוד הדין - שומר חינם מול גזלן:
שומר חינם פטור מאונסין, כלומר מנסיבות שמעבר לשליטתו. המפקיד בידי חברו מערכת פינת אוכל, והלה מניחה במחסנו, ולאחר מכן אירע שיטפון - אומר השומר: לא היה בידי לעשות דבר, שיטפון היה. הריסת הרהיטים אינה באחריותו. אולם אם איבד את מעמדו כשומר ונעשה מבחינה הלכתית שווה ערך לגזלן, הרי שגזלן נושא באחריות מלאה על הכל, ואפילו על אונסין. אם נחשב האדם כגזלן ביחס לפיקדון, יתחייב להחליף את הרהיטים אף אם נהרסו בשיטפון.
עוד אנו פוסקים ששואל שלא מדעת - אדם השואל חפץ בלא רשות - הרי הוא מקבילה הלכתית לגזלן, ובוודאי בהקשר של דיני שומרים. הפקיד אדם את מערכת פינת האוכל שלו במחסן חברו, ונטל השומר כיסא כדי להגיע למדף במטבח: עצם נטילת הכיסא היא שאלה שלא מדעת. בכך פסק להיות שומר על אותו כיסא ונעשה שווה ערך הלכתית לגזלן, ואם אירע לכיסא דבר, אפילו בנסיבות שאינן בשליטתו, הוא חייב באחריות. ראוי לציין כי על שאר הכיסאות ועל השולחן שנותרו במחסן ולא נלקחו, נשאר הוא פטור מאונסין, ורק על מה שנטל הוא חייב.
שאלת ההחזרה:
הפסוק מחייב "והשיב את הגזלה אשר גזל" - חובה להחזיר לבעלים כל חפץ שנגזל. מכאן השאלה: המחזיר את הכיסא שהוציא מן המחסן לצורך הגעה למדף העליון, ומשיבו למקומו - האם חוזר הוא למעמד שומר, או שמא נשאר בדין גזלן עד שיודיע לבעלים המקורי שהחזירו?
רבי ישמעאל: אין צורך בהודעה, ואין צורך בדעת הבעלים שהחפץ הוחזר. נטילת הכיסא מן המחסן לשם טיפוס אל המדף העליון אסורה בהחלט, שהרי זו שאלה שלא מדעת. אך משהוחזר הכיסא למקומו, חוזר הנוטל להיות שומר עליו ופטור מאונסין. אם בא שיטפון לאחר מכן והרהיט התעקם ונהרס, אין הוא נושא באחריות, שכן החזירו.
רבי עקיבא: חולק. משנתקבל עליו דין גזלן, בהיותו שואל שלא מדעת, אין בידו להחזיר את החפץ למקומו בלא להודיע דבר לבעלים המקורי. הבעלים רוצה לדעת ומגיע לו לדעת, ובהיעדר הודעה אין זו החזרה. לפיכך, אף שהשיב את החפץ למקומו, נשאר הוא בדין גזלן ולא בדין שומר, ואם יארע אונס יתחייב להחליף את הכיסא שהשתמש בו ללא רשות.
ההלכה למעשה כרבי עקיבא: משנטל את החפץ, אין בידו להחזירו ולפטור עצמו מאחריות עד שיודיע לבעלים המקורי.
מדוע נקטה המשנה בלשון ייחוד מקום:
המשנה מציגה את הדברים כאילו הנידון הוא בשאלת ייחוד המקום. משמעות ייחוד מקום היא קביעת מקום מסוים שבו יאוחסן החפץ. המשנה מביאה שני מקרים שונים, משום שהם מבליטים את הקצוות שבשיטות שני התנאים.
לדעת רבי ישמעאל, משהוחזר הכיסא למקומו פוסקת חובת האונסין, שכן חוזר הנוטל להיות שומר. לפיכך, כשלא יוחד מקום מסוים: מלכתחילה הונחו הרהיטים בצדו השמאלי של המחסן, ומותר לשומר להעבירם אל צדו הימני. הנחתם בצד הימני עדיין נחשבת "במקומם", שכן אין מקום ספציפי שבו הם חייבים להיות, אלא כל מקום במחסן. משום כך, אף שהניחם במקום אחר, יכול הוא לומר לדעת רבי ישמעאל שהחזירם למקומם, כלומר לאחסון, והרי הוא פטור.
לדעת רבי עקיבא, משנטל את החפץ שלא כדין ושאלו בלא רשות, נעשה גזלן. אף אם החזירו בדיוק למקומו, לאותה פינה ממש שבה הניחו הבעלים המקורי וכפי שהיה מונח - אין בכך כלום. מעמדו השתנה, והוא חייב באחריות עד שיודיע לבעלים המקורי. אף אם יבוא שיטפון עתה, יצטרך לשלם על אותו כיסא, שכן הוא חייב באונסין.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום" - המפקיד חבית למשמרת אצל חברו ולא צוין מקום מסוים שבו תישמר, ובידו להניחה בכל מקום. "וטלטלה ונשברה" - הזיז השומר את החבית, ובטרם החזירה אירעו נסיבות שאינן בשליטתו ונשברה, כגון שפגע בה ברק. האם הוא חייב? הדבר תלוי. "אם בתוך ידו נשברה" - הרי זה מדובר בשלב שבטרם הוחזרה. אין הכוונה דווקא שהיא ממש בתוך ידו, אלא שטרם הושבה למקומה הראוי. במקרה זה תלוי הדין בטעם שבגללו הזיז השומר את החבית:
לצורכו: הזיזה לצרכיו שלו, כגון שנזקק למשהו לעמוד עליו כדי להגיע למדף העליון - חייב, שכן זו שאלה שלא מדעת והוא נעשה גזלן, ומאחר שעדיין לא החזירה, הרי הוא חייב באונסין.
לצורכה: נטל את החבית והזיזה לא לתועלתו האישית אלא לטובת החבית, כגון שראה אותה מונחת בשמש הישירה בפינת המוסך, ואם תישאר שם עלולה להתפוצץ, ולפיכך העבירה לפינה אחרת כדי להגן עליה - פטור. הוא פועל כשומר, בין אם זו חובתו ובין אם הוא עושה מעל ומעבר, ולעולם אינו נעשה גזלן, ולכן נשאר פטור מאונסין.
רישא זו נשנית כדעת רבי ישמעאל: משהחזיר את החפץ למקומו, פוסק להיות גזלן וחוזר להיות שומר, והרי הוא פטור. לכן דייקה המשנה ואמרה "בתוך ידו נשברה" - שנשבר בעודו בידו, כלומר בטרם החזירו. אך משהחזירו, בין שטלטלו לצורכו ובין שטלטלו לצורכה, אין הדבר משנה והוא פטור מאונסין, שכן החזירו וקיים בכך "והשיב את הגזלה אשר גזל".
לעומת זאת, חלקה השני של המשנה הולך כשיטת רבי עקיבא, הסובר שמשנטל את החפץ אין בידו להחזירו ולשוב להיות שומר רגיל עד שיודיע לבעלים המקורי. משום כך אומרת המשנה: "ייחדו לה הבעלים מקום" - יועד מקום מסוים לאחסון החבית, "וטלטלה ונשברה" - הזיזה השומר ונשברה. כאן אין כל אזכור לשאלה אם אירע הדבר לפני ההחזרה או לאחריה, משום שאין בכך נפקא מינה לדעת רבי עקיבא: משנטל אותה לצרכיו, נעשה גזלן ואין מזה דרך חזרה.
ולכן אומרת המשנה: "בין מתוך ידו בין משהניחה" - אין הבדל אם החזירה למקום שממנו נלקחה, לאותה פינה ממש שבה הבטיח לשומרה, או לא. השאלה היחידה היא אם היה זה לצורכו: אם הזיז את החבית לצרכיו כדי להגיע למדף העליון, חייב לעולם, ואין נפקא מינה אם החזירה למקומה, שכן נעשה גזלן ודין החבית נקבע על פי זה. ואם היה זה לצורכה, שהזיזה כדי להגן עליה, פטור, שכן הוא שומר, ושומר פטור מאונסין.
לסיכום: משנה זו כוללת שתי דעות שאינן נזכרות בה בשמן - מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בשואל שלא מדעת שהחזיר את החפץ למקומו: לרבי ישמעאל שב הוא להיות שומר ופטור מאונסין, ולרבי עקיבא נשאר בדין גזלן וחייב באונסין עד שיודיע לבעלים. הרישא, שבה לא יוחד מקום, נשנית כרבי ישמעאל, והסיפא, שבה יוחד מקום ונאמר בה "בין מתוך ידו בין משהניחה", כרבי עקיבא. ההלכה כרבי עקיבא, שמשנטל את החפץ לצורכו אין בידו להחזירו בלא הודעה לבעלים המקורי, ולעולם יהיה חייב באונסין.