משנה ח' בפרק ה' עוברת לנושא הלוואת 'סאה בסאה', שמשמעה הלוואת מידה תמורת מידה: אדם מלווה לחברו מידה של סחורה או מצרך, ומצפה לקבל בחזרה את אותה מידה עצמה - מלווה גלון יין ומצפה לקבל גלון יין. חכמים אסרו זאת, שכן החשש הוא שבפועל יפסיד הלווה ויידרש לשלם הרבה יותר מבחינת השווי: לווה יין ששוויו מאה שקלים, ובשעת הפירעון עלה מחיר היין ונמצא מחזיר שווי של מאתיים שקלים. נמצא שיש כאן תוצאה מעשית של ריבית.
מדוע אין זה איסור מן התורה אלא מדרבנן:
אין כאן ריבית קצוצה - הלווה לא התחייב מראש להחזיר יותר ממה שקיבל.
התורה הולכת אחר מה שנקבע בשעת ההלוואה, ובאותה שעה שווה היין ליין. משום כך אין כאן איסור מדאורייתא, אף שמדרבנן נאסר הדבר.
הדרך הראויה בהלוואת סאה בסאה:
משנתנו תלמד שאף שקיימת בעיה זו, הדרך הנכונה למי שעומד לעשות כן היא לקבוע את המחיר מראש ולהצמיד אליו את ההלוואה: המלווה נותן את הסחורה על בסיס המחיר המקובל בשעת ההלוואה, והלווה מחזיר לפי אותו שווי, ותנאי זה נקבע מלכתחילה. עם זאת, ישנן קולות: אותן קולות החלות בעסקאות מסחריות מדין 'יש לו' ו'יצא השער' חלות באותה מידה אף בסאה בסאה, ולמעשה בסאה בסאה יש קולות אף יותר. במשנה זו ובמשנה שלאחריה נדון בקולות הללו.
המשנה: הלוואת זרעים לאריס:
המשנה קובעת כי אדם רשאי להלוות לאריסו חיטים תמורת אותה כמות של חיטים, ובלבד שהמטרה היא לזרע - לזריעת השדות; אך אין הוא רשאי לעשות כן כדי שהאריס יאכל את החיטים. כלומר, אין הוא יכול להלוות לו סאה חיטים כדי שיכין מהן לחם למשך החורף, ובקיץ, בהגיע עונת הקציר, יחזיר לו האריס סאה חיטים - שכן זו הלוואת סאה בסאה האסורה.
חוכר ואריס:
למדנו לעיל, לפני משניות אחדות, את דינו של החוכר - החקלאי השוכר. בשני התרחישים המצב זהה: לאדם אחד יש קרקע, ולחברו אין קרקע אך הוא מבקש להתפרנס ומוכן לעבוד. הוא סוגר עסקה ואומר: "הנח לי לשבת על קרקעך, אעבד אותה ואחלוק עמך בחלק מרווחי עבודתי". שתי דרכים יש לערוך הסכם זה בכל הנוגע לתשלום ביבול - כמות קבועה או כמות משתנה:
חכירות: תשלום קבוע, כדמי שכירות - "הנח לי לעבד את קרקעך ואשלם לך עשרה סאים בשנה". בכך עסקנו כבר קודם לכן.
אריסות: בה עוסקת משנתנו. האריס מעבד את הקרקע תמורת חלק מן היבול, והם מסכימים להתחלק בתנובת השדה - שליש לבעל הקרקע ושני שלישים לאריס, או כפי שיסכימו - ומה שיוצא, יוצא.
משנתנו אומרת שאם אמר האריס: "כדי שנוכל להפיק את המרב מן השדה שאני מעבד עבורך, דרושים לי זרעים די הצורך לזרוע אותו במלואו, ואין בידי זרעים ואף לא כסף לרוכשם. ספק לי אפוא זרעים, ואחזירם לך בסוף העונה כשיהיה בידי יבול מן השדה" - זוהי כוונת "לזרע" שבמשנה: האריס נוטל את הזרעים לזריעת השדות.
בהגיע זמן התשלום לא יחזיר האריס רק שליש מן היבול, או כפי שהסכימו ביניהם מראש, אלא שליש מן היבול בתוספת סאת גרעיני החיטה שלווה. לכאורה נראה הדבר כהחזר קרן של הלוואה, ומשום כך כסאה בסאה האסורה מדרבנן. אך המשנה מלמדת שאין כאן איסור, שכן אנו מתייחסים לכל זה כחלק מן העסקה שביניהם: העובד בשדה נמצא למעשה בשילוב של חכירות ואריסות, והעסקה שנעשתה ביניהם היא שהוא משלם שליש מן היבול ועוד סאת חיטים אחת, תמורת הרשות לעבוד ולגור בקרקע וקבלת זרעים לזריעת השדה. משום שזו עסקה, הדבר מותר ואינו נחשב הלוואה כלל.
חומרתו של רבן גמליאל:
המשנה ממשיכה ומלמדת כי אף שזה עיקר הדין, רבן גמליאל, שהיה מן הנשיאים, לא נהג כך והחמיר על עצמו. שדות היו לו ואריסים היו לו, וכשהיה "מלווה" לאריסו - כלומר מספק לו זרעים לזריעה - היה עורך את העסקה תמיד באופן שהאריס יצא נשכר ממנה: אם התייקרה התבואה, לרעת האריס, היה נוטל ממנו רק את שוויה המקורי, ונמצא האריס מחזיר פחות תבואה; ואם ירד שוויה, היה נוטל את אותה כמות שלווה בלבד ולא יותר. כך או כך אין הלווה מפסיד. אך זו חומרה שנטל רבן גמליאל על עצמו, ואינה מעיקר הדין.
וזו לשון המשנה: "שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע" - היה אומר להם: הריני נותן לכם עתה סאה חיטים לזריעת השדה, ואתם תחזירו לי סאה בהמשך. "הוקרו והוזלו, או הוזלו והוקרו, נוטל מהן כשער הזול" - בין שעלה המחיר ובין שירד, בבוא רבן גמליאל לגבות את פירעון הזרעים היה נוטל לפי המשתלם יותר ללווה, הוא האריס. "ולא מפני שהלכה כן" - אין זו הדרישה ההלכתית מעיקר הדין, אלא שרבן גמליאל ביקש להחמיר על עצמו, שלא ייווצר אפילו רושם של הפקת רווח שיש בו מעין איסור ריבית דרבנן.
ההלכה, כמובן, אינה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא: מותר להלוות לאריס, משום שאין אנו מתייחסים לכך כאל הלוואה כלל, אלא כאל עסקה מסחרית.