בבא מציעא, פרק א', משנה ח' - המשנה האחרונה של הפרק. משנה זו כוללת בתוכה כמה נושאים שונים. הראשון שבהם ממשיך את העניין שבו עסקנו בשתי המשניות הקודמות: מה דינו של המוצא שטרות, והאם עליו להחזירם. במשנה הקודמת למדנו כי בדוגמאות שהובאו שם אין חובה להחזיר; ואילו במשנתנו מובאות דוגמאות שבהן אכן יש להחזיר.
שטרות היוצאים מבית דין:
הקבוצה הראשונה במשנה עוסקת בשטרות המנוהלים על ידי בית דין, וההבדל המהותי הוא שבית הדין היה מכין מסמכים אלו לאחר מעשה ולא לפניו. במשנה הקודמת עסקנו בגט, ואדם עשוי לכתוב גט ולעולם לא למוסרו. לעומת זאת, במקרים שלפנינו בית הדין מוסר את המסמך רק לאחר שהדבר הפך לעובדה מוגמרת והמעשה כבר נעשה. משום כך ניתן להניח שלפנינו מסמך רלוונטי שכבר יצא לפועל, ולפיכך יש למוסרו לאדם שאליו הוא מיועד.
"מצא איגרות שום" - 'איגרת' היא מכתב, מסמך המיועד במידה מסוימת לידיעת הציבור, בשונה משטר פרטי שבין שני צדדים בלבד. 'שום' פירושו שמאות: מלווה שלא הצליח לגבות את חובו, ובית הדין נותן לו נכס מנכסי הלווה כאשר אין הלה משלם במזומן. בית הדין מעריך את שווי נכסי הלווה, המשועבדים להלוואה, וקובע: הלווית לו מאה, ראוי אפוא שתקבל תמורתם את חלקת הקרקע הזו. המסמך המעיד על השומה נמסר למלווה ומשמש לו כשטר בעלות, הוכחה שהוא הבעלים החוקי של אותה קרקע.
"איגרות מזון" - בביאורן נאמרו שני פשטים:
הברטנורא מבאר שמדובר באדם הנושא אישה שכבר יש לה בת, ונמצא שהוא מקבל על עצמו בת חורגת. מעיקר הדין אין לו התחייבויות מיוחדות כלפיה, אך אם הסכים באופן רשמי לזון אותה ולתת לה סכום מסוים למשך פרק זמן, הדבר נכתב בבית הדין כשטר ראיה, והוא הנקרא 'איגרת מזון'. נקרא הדבר 'איגרת' משום שהוא מסמך פומבי, ואף ישמחו לפרסמו, שכן הוא מגלה את גדלות נפשו ונדיבותו של האב החורג.
פשט נוסף, שרבים לומדים אותו: מדובר בהרשאה שניתנה לאלמנה, ומסמכיה מוכיחים כי היא רשאית לגבות מן העיזבון לפני יורשי בעלה המנוח, שכן מזונותיה קודמים. לא היה בידה כסף להתפרנס בדרך אחרת, והשטר מלמד שהיא רשאית להתפרנס ממה שהיא מוכרת מתוך העיזבון.
"שטרי חליצה" - מסמכים המאשרים שהחליצה בוצעה. אישה שהתאלמנה ובעלה מת ללא ילדים, זקוקה לייבום: או שתינשא לאחי בעלה, וזהו ייבום, או שתעשה חליצה - וכיום אין נוהגים אלא בחליצה. האח החי חולץ את נעלו והיא יורקת על הארץ, ולאחר החליצה היא חופשית להינשא לכל אדם. לפיכך היא זקוקה לשטר, מעין גט, המלמד שעברה את תהליך החליצה ופנויה להינשא לכל אדם מלבד גיסה. בית הדין נותן לה שטר זה רק לאחר שביצעה את החליצה בפועל, ולכן בוודאות היא חלוצה וזכאית לשטר. המוצא שטר חליצה - יחזירנו לה, כדי שתוכל להינשא לאחר.
"ומיאונין" - מדובר בילדה יתומה שאביה אינו בחיים, והיא קטנה שאינה יודעת למי להינשא. בתקופת חז"ל מצב כזה היה עלול להיות לרעתה, ולכן הסמיכו חכמים את אמה או את אחיה הגדולים להשיאה בשמה ולטובתה. אם מתברר שאין היא חפצה באיש שהשיאוה לו, היא רשאית לדחותו לפני גיל בת מצווה, ודחייה זו היא ה'מיאון'. משמיאנה, נמצא שמעולם לא הייתה נשואה לו כלל, ולפיכך ילדה שמיאנה יכולה להינשא אף לכהן, שכן אינה גרושה. אלא שמכיוון שהבריות יודעים שהייתה נשואה לו, או לכל הפחות נשואה לכאורה, היא נזקקת למסמך המוכיח שאין הדבר כן, והוא שטר המיאון. המוצא שטר מיאון - יחזירנו לה, שהרי בית הדין לא היה כותבו אלא אם כן כבר ביצעה את המיאון בפועל.
"שטרי בירורין" - בבואם לבית דין, סוגים מסוימים של דיונים נדונים בפני שלושה דיינים. כיצד מסכימים התובע והנתבע מי יהיו הדיינים? כל אחד בורר לו דיין אחד, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי, וכך מתכונן בית דין של שלושה. כדי למנוע תקיעות בהליך, מסכימים שני בעלי הדין: אני מקבל את הדיין שלי, אתה מקבל את הדיין שלך, והם בוחרים שלישי - ואיני יכול לחזור בי, אלא אמשיך בדיון ואקבל עליי כל מה שיפסוק בית הדין. הסכמה זו מעוגנת בכתב בשטר הבירורין, שבו נכתב את מי בחר כל צד. שטר שאבד ונמצא - יש להחזירו, שכן הוא מחייב, וכל צד מבקש לוודא שהצד שכנגד אכן קיים את התחייבותו לדון בפני דיין מסוים.
"וכל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר":
כפשוטו: כל סוג אחר של מסמך בית דין, או מסמך המשקף את מה שעשה בית הדין - יש להחזירו לאדם שעבורו נכתב. ומה בא הכלל הזה להוסיף? הגמרא מציעה שני שטרות:
שטר חלטאתא - דומה במהותו לאיגרת שום, שבה נעשית שומה המאפשרת למלווה לקבל נכסים מן הלווה. ההבדל הוא שאיגרת שום נעשית בהסכמתו ובנוכחותו של הלווה, היודע את הנעשה; ואילו כאשר הלווה נעדר, סרבן או אינו משתתף, פועל בית הדין באופן חד־צדדי ונותן למלווה הרשאה להחרים נכס ולמוכרו בעצמו, כגון בהעמדתו למכירה פומבית, כדי להיפרע.
שטר אדרכתא - מעין ייפוי כוח והרשאה משפטית, שתוכנה: ללווה החייב לך כסף אין נכסים ככל הידוע לנו, אך אם תגלה אי פעם נכס השייך לו, אתה מורשה לתובעו כדי להיפרע את חובך.
שני שטרות אלו יימסרו למלווה. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
סימנים בשטרות:
חלקה השני של המשנה פותח עניין חדש: מצב שבו נמצא דבר שבדרך כלל אין מחזירים אותו, כגון שטר יחיד, אך יש בידי המאבד דרך לזהות שהוא שלו - ואז ראוי שיקבלנו בחזרה. כאן אנו מתחילים לגלוש אל הפרק הבא, אל מצוות השבת אבידה ואל מסירת סימנים, כלומר מאפיינים מזהים המאפשרים לקבל את האבידה בחזרה.
השאלה היא מה הדין בשטר חוב שאין להחזירו, שכן ייתכן שהיה של הלווה וייתכן שהיה של המלווה. אם המלווה יכול להוכיח שהשטר היה בידיו, יקבלנו בחזרה. כיצד? "מצא בחפיסה ובדלוסקמא" - השטר נמצא בתוך תיק עור. רש"י מבאר:
"חפיסה" - תיק עור לשמירת יין.
"דלוסקמא" - תיק עור שבו שומרים דברים לעת זקנה, כדי שלא יאבדו.
הנקודה היא שבמיכל עור זה שומר האדם את שטרו. לפיכך, אם המאבד אומר: איבדתי את שטרי והוא היה בחפיסה שלי - יש להחזירו לו, שכן זו הוכחה וזיהוי. וכן אם פורסמה מודעה שנמצא שטר, והמאבד מסר סימן ואמר שהוא היה בדלוסקמא שלו - מחזירים לו. תוספות מעירים כי זהו דבר רגיל, ואנשים שומרים חפצים בנרתיקי עור, כתיקי מסמכים ומזוודות קטנות; אף על פי כן, הסימן הוא אותו רעיון עצמו.
וכן "תכריך של שטרות או אגודה של שטרות" - כמה שטרות שנכרכו יחד, וגם זה סימן מזהה:
"תכריך" - מגלגלים את שטר א', ועל גביו את שטר ב', ועל גביו את שטר ג'. 'לכרוך' עניינו לאגד, לקשור ולעטוף.
"אגודה" - צרור, אוסף של שטרות: שלושה דפים המונחים זה על גבי זה ומגולגלים כאחד לגליל אחד. מן הסתם הדין יהיה זהה אם יהודקו יחד או יחוברו באטב.
ולכן אומרת המשנה "הרי זה יחזיר" - אם המאבד יכול לומר: זהו שטרי, ואני מזהה את שלושתם, והם היו מאוגדים יחד בצורה זו - הרי זה סימן, ויש להחזיר לו.
"וכמה אגודה של שטרות? שלושה קשורים זה בזה" - כמה שטרות צריכים להיות באגודה? שלושה. שכן אם תלה אדם מודעה: מצאתי שטרות, תנו בהם סימן, והזיהוי שנמסר הוא "איבדתי שני שטרות" - אין די בכך, שהרי זהו סתם לשון רבים. אך שלושה הם יותר מכך, ולפיכך כשיש שלושה או יותר והמאבד יודע לומר כמה היו, הרי זה סימן טוב המאמת שהאבידה שלו.
שיטת רבן שמעון בן גמליאל:
"אחד הלווה משלושה" - נמצאו שלושה שטרות בלא סימן, אך שלושתם של לווה אחד, כלומר שלושה מלווים שונים ולווה אחד. מסתבר שהאבידה שייכת ללווה, שהרי אם מדובר בהלוואות משלושה אנשים שונים, מדוע יהיו השטרות מונחים יחד אלא אם כן נפלו מכיסו של הלווה? ולכן "יחזיר ללווה".
"שלושה לווין מאחד" - שלושה שטרות של שלושה לווים שונים ממלווה אחד, "יחזיר למלווה", מאותו היגיון עצמו: מדוע יהיו בידי המלווה שלושה שטרות של שלושה לווים שונים אלא אם כן נתן שלוש הלוואות?
הגמרא מסייגת שמדובר בשטרות מקוימים ומאושרים על ידי בית דין. שאם לא כן, שמא הסופר הוא שהפילם מידו לפני שההלוואה יצאה לפועל: הלווה עורך סבב גיוס משקיעים לעסק החדש שלו, פונה לשלושה משקיעים, הללו נענים ומורים לסופר לכתוב את השטרות, והסופר מכין שלושה שטרות - ושמא לא ניתן כסף מעולם, או שאין אפשרות לאשר עדיין מה אירע. לפיכך נדרש שהשטרות יהיו חתומים ומקוימים בבית דין.
"מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו":
כאן לפנינו עניין חדש: אדם מצא שטר בין חפציו, במגירה שבין שטרותיו, ואינו יודע מה מהותו של שטר זה. כיצד? ראובן מוצא בקלסריו שטר שלפיו שמעון חייב ללוי כסף, ומנסה להיזכר מי מסר לו אותו: האם שמעון הפקידו בידו לשמירה, או שמא לוי? ואין הוא זוכר. מכיוון שאינו זוכר, אומרת המשנה "יהא מונח עד שיבוא אליהו" - אין הוא מוסרו לאיש, אלא משאירו אצלו עד שיבוא אליהו הנביא ויכריע למי יש למוסרו. ראוי לציין שאם בשלב מאוחר יותר ייזכר כיצד הגיע השטר לידיו, הרי הוא נאמן והולכים אחר דבריו; ואם יאמר: כעת נזכרתי, הכסף לא שולם או אכן שולם - סומכים על זיכרון זה.
סמפונות:
חלקה האחרון של המשנה הוא עניין בפני עצמו, ואינו מוסב על המשפט הקודם, אלא חוזר לרישומיו של האדם עצמו. אדם עובר על שטרותיו ורואה במגירת השטרות הפרועים שלו שטר אחד שלא נקרע כשאר השטרות, שנקרעו משנפרעו. לכאורה עדיין יש לגבותו, אך צמוד אליו מונח מסמך המעיד שכבר נפרע. הדבר חריג ומבלבל: אם נפרע, מדוע לא נקרע? דברים רבים היו יכולים לקרות.
אומרת המשנה: "אם יש עמהן סמפונות - יעשה מה שבסמפונות". 'סמפונות' הם מסמכים הסותרים את העובדות, ונמצא שלפנינו שני חצים המורים לשני כיוונים מנוגדים כיצד לנהוג בשטר זה. ההלכה היא שהולכים אחר המסמך השני הסותר את הראשון, שכן אנו מניחים שנכתב מאוחר יותר כדי לבטל את שנעשה. במילים אחרות, עצם מציאתה של קבלת תשלום לצד שטר חוב שלא נקרע מחייבת להניח שהחוב נפרע, ואילו את השטר שכחת לקרוע - וזו הסיבה שהקבלה נותרה בידך, שכן כנראה שכחת למוסרה ללווה.
הגמרא מדגישה שההנחה היא שהשטר נמצא בין שאר שטרותיך הפרועים. אך אם מצאת אותו בין השטרות שלא נפרעו, כלומר בערימת השטרות שעליך עדיין לגבות, ולאחד מהם צמוד שובר - אין להניח שהחוב נפרע, שכן ייתכן שכתבת את השובר ואתה ממתין לקבלת הכסף כדי למוסרו, ומעולם לא קיבלת את התשלום ולפיכך מעולם לא מסרת את השובר. נמצא שהולכים אחר הסימפון רק כאשר הנסיבות שבהן נמצאה הסתירה מלמדות שהסימפון משקף את מה שאירע בפועל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים. תחילה - שטרות היוצאים מבית דין (איגרות שום ומזון, שטרי חליצה ומיאונין, שטרי בירורין וכל מעשה בית דין, ובכללם שטר חלטאתא ושטר אדרכתא), שיש להחזירם משום שנכתבו רק לאחר שהמעשה נעשה בפועל. לאחר מכן - דיני הסימנים בשטרות: חפיסה ודלוסקמא, תכריך ואגודה של שלושה שטרות, ושיטת רבן שמעון בן גמליאל בשלושה שטרות של לווה אחד או של מלווה אחד. ולבסוף - מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו, שיהא מונח עד שיבוא אליהו, ודין הסמפונות, שהולכים אחריהם כאשר הנסיבות מלמדות שהם משקפים את המציאות.
בפרק הבא נעסוק בהרחבה במצוות השבת אבידה ובדיני מסירת הסימנים.