פרק ט', משנה ח', ממשיכה לעסוק במערכת היחסים שבין בעל הקרקע לאריס בשדה. המשנה דנה במקרה שבו קיבל החקלאי את השדה באריסות על מנת לזרוע בה מין מסוים, ובא לשנות ולזרוע מין אחר.
קיבל שדה לזרעה שעורים:
אומרת המשנה: "המקבל שדה מחברו לזורעה שעורים - לא יזרענה חיטים". אין זה איסור מטעם עקרוני, אלא מטעם כלכלי: השעורים מכחישות את משאבי השדה פחות מן החיטים. ההסכם בין הצדדים הוא על כמות קצובה וקבועה - סוכם מראש שהאריס ייתן לבעל הקרקע, למשל, עשר סאין. בעל הקרקע ערך את חשבונו והסכים לתמורה זו על יסוד מידת ההכחשה שהשדה עתיד לספוג. אך אם יזרע החקלאי חיטים, יוכחשו משאבי השדה יותר, ואילו בעל הקרקע יקבל את אותה כמות קצובה בדיוק. זו עסקה גרועה עבורו, ולפיכך אין החוכר רשאי לעשות כן.
מן הצד השני: "חיטים - יזרענה שעורים". אם ההסכם המקורי היה שבעל הקרקע יקבל עשר מידות של חיטה, ומתוך כך הנחנו שהחקלאי יזרע חיטים, רשאי הוא לזרוע שעורים. מדוע? שכן סוף סוף מוטל עליו לשלם את עשר מידות החיטה אף שזרע שעורים, ואת החיטים יקנה מן השוק. בעל הקרקע מקבל אפוא את תשלומו כך או כך, ואילו ההפסד הנגרם לו בדלדול משאבי השדה קטן יותר, שהרי השעורים מכחישות פחות מן החיטים. משום כך הדבר מותר, שהרי בעל הקרקע יוצא נשכר.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
על כך חולק רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. לדעתו יש כאן יותר מן השיקול הכלכלי הפשוט של אותה שנה עצמה: בהתאם למה שנזרע בשנה שעברה, עשוי בעל הבית לרצות מחזור זרעים או דווקא להימנע ממנו - כלומר לגוון את הגידולים או שלא לגוונם - שכן הדבר תורם לפוריות השדה לטווח הארוך. נמצא שיכולות להיות לבעל הקרקע שיקולים נוספים מלבד השאלה הפשוטה מה משתלם יותר בשנה זו, ולפיכך אין האריס רשאי לשנות.
תבואה וקטניות:
"לזורעה תבואה - לא יזרענה קטנית" - אם ההסכם המקורי היה שהחקלאי יזרע תבואה, אין הוא רשאי לזרוע במקומה קטניות כשעועית ואפונה, שכן הן מכחישות את הקרקע יותר מכפי שציפה בעל הקרקע. וכאשר מתחילת ההסכם מקבל בעל הקרקע כמות קצובה של חיטה, לא יסכים שיגדלו בשדהו קטניות המדלדלות את משאביו.
"קטנית - יזרענה תבואה" - אם ההסכם היה על קטניות מלכתחילה, אומר תנא קמא שרשאי החקלאי לזרוע תבואה תחתיהן, שכן היא מכחישה את השדה פחות. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אוסר אף כאן: אין לשנות מן ההסכם, שהרי ייתכן שלבעל הקרקע יש שיקולים של מחזור זרעים ושל מה שנזרע בשנה שעברה.
להלכה:
ההלכה נפסקת באופן כללי כתנא קמא, כלומר שמבחינה עקרונית רשאי האריס לשנות מן המוסכם כל עוד השינוי הוא לטובתו של בעל הקרקע בלבד. עם זאת, למעשה הכול תלוי בשני גורמים:
לשון החוזה: אם נערך חוזה המגדיר מה עתיד החקלאי לזרוע, מובן שעליו לעמוד בו.
מנהג המקום: מה שמקובל ומצופה באותה חברה - אף הוא קובע.
לפיכך, בחיי המעשה קשה לומר שדין זה יבוא לידי הלכה למעשה.