בבא מציעא, פרק ח', משנה ח'. המשנה ממשיכה לדון בעניינים ההלכתיים שבין המשכיר לשוכר, וכאן היא עוסקת בשאלת החודש הנוסף שבשנה מעוברת: בלוח השנה היהודי מוסיפים בשנה מעוברת חודש נוסף, ובה שלושה עשר חודשים במקום שנים עשר. השאלה היא כיצד משפיעה תוספת זו על דמי השכירות.
ראוי להקדים כי הלכה זו נאמרה בזמן שקביעת העיבור הייתה מסורה לבית דין ולא הייתה ידועה מראש: ההחלטה אם תהיה השנה בת שנים עשר חודשים או שלושה עשר התקבלה בסוף החורף, ועד אז היה הדבר מוטל בספק. כיום, משנקבע לוח השנה הקבוע - שבע שנים מעוברות בכל מחזור של תשע עשרה שנה - העיבור צפוי מראש לחלוטין.
שני אופני השכירות:
"המשכיר בית לחברו לשנה, נתעברה השנה - נתעברה לשוכר" - הרווח שייך לשוכר. מדובר במקרה שבו אמר המשכיר: "הריני משכיר לך את הדירה לשנה פלונית", ומשעה שנקבעה השכירות לשנת הלוח, זכה השוכר בכל אותה שנה, בין שיש בה שנים עשר חודשים ובין שיש בה שלושה עשר. אם נתעברה השנה - קיבל למעשה חודש אחד בחינם.
"השכירו לחדשים, נתעברה השנה - נתעברה למשכיר" - הרווח שייך למשכיר. אם נקבעה השכירות לפי חודש, השוכר משלם שכר מלא גם עבור החודש הנוסף, שכן החישוב חודשי הוא ואינו תלוי במספר החודשים שבאותה שנה.
מעשה בציפורי:
המשנה מביאה מעשה שבו כלל החוזה את שני הלשונות כאחד: "מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהב לשנה, ודינר זהב לחודש" - אדם שכר בית מרחץ, ונקבע בחוזה ששכרו יהיה שנים עשר מטבעות זהב לשנה, מטבע זהב אחד לחודש.
חציו הראשון של המשפט נשמע כשכירות שנתית - שנים עשר מטבעות זהב, בין שיש בשנה שנים עשר חודשים ובין שיש בה שלושה עשר; ואילו חציו השני נשמע כשכירות חודשית, ולפיו בשנה מעוברת יהיו אלו שלושה עשר מטבעות. מכאן עולה ספק המתפשט בכל התורה כולה: חוזה או אמירה המורכבים משני חלקים, והחלק הראשון סותר את השני - האם הולכים אחר החלק הראשון או אחר החלק האחרון?
"ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חודש העיבור" - השאלה בעניין המרחץ שבציפורי הובאה לפני שני גדולי עולם אלו, והם פסקו לחלוק את החודש הנוסף: חצי דינר זהב שכר עבור אותו חודש.
פסיקה זו נשענת על שיטת סומכוס, שכבר נזכרה פעמים רבות בפרק זה: "ממון המוטל בספק חולקין". כאשר אין ידוע למי שייך הממון, מחלקים אותו בין שני בעלי הדין, התובע והנתבע, מחצה על מחצה.
ההלכה למעשה - המוציא מחברו עליו הראיה:
אין הלכה כסומכוס אלא כחכמים, שהמוציא מחברו עליו הראיה: הבא להוציא ממון מן המוחזק - עליו מוטל להביא ראיה.
וכאן הדבר מרתק. בדרך כלל מתפרש הכלל כפשוטו - הבא להוציא ממון מחברו צריך להביא ראיה כדי לעשות זאת. אך במקרה שלפנינו, מה הדין למעשה? השוכר חייב לשלם את מלוא השכירות למשכיר. ולכאורה קשה: הרי אף אחד מן הצדדים אינו יכול להביא ראיה לפירוש החוזה, ומדוע לא נאמר שהשוכר פטור מלשלם, שהרי נראה כאילו המשכיר הוא המוציא כסף מכיסו של השוכר?
התשובה היא שמשמעות הכלל היא שבית דין אינו עוקר את המצב הקיים - החזקה - ללא ראיה. וכפי שלמדנו במשנה ד' בעניין הפרה שילדה, כשאין ידוע אם ילדה קודם הקניין או לאחריו: אם העגל מצוי בחצרו של אחד מהם, הוא נשאר ברשותו; ואם מצוי הוא במקום הפקר, מעמידים על החזקה - מרא קמא, הבעלים הראשון של אותה פרה.
כך גם כאן. המחלוקת אינה על עצם תשלום השכירות אלא על הזכויות: המשכיר טוען "זו דירתי, ואם ברצונך להישאר כאן - עליך לשלם", והשוכר טוען "זכות לי לשבת כאן, שהרי שכרתי אותה לשנה". ומי הוא המוחזק? בקרקע אין תפיסה פיזית, ואין דבר שניתן להחזיק בו ממש. (ובפרקים הבאים, בבבא בתרא, נעמיק בשאלת המוחזקות בקרקעות, שאין אדם יכול לתפוס אותן בידיו כלל.)
לפיכך חוזרים אנו למרא קמא, לבעלים המקורי - וזוהי החזקה. במקרה זה החזקה היא של בעל הדירה, שהדירה שלו בוודאות וללא כל ספק. ומאחר שאין השוכר יכול להביא ראיה, אין לו טענה לשבת שם בלא תשלום: הוא נשאר בדירה, אך חייב לשלם שכר דירה גם עבור אותו חודש נוסף - וזהו הדין להלכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שכירות שנקבעה לשנה - חודש העיבור בכלל השכירות והרווח לשוכר; ואילו שכירות שנקבעה לחודשים - הרווח למשכיר. במעשה שבציפורי, שבו נכללו בחוזה שני הלשונות כאחד, פסקו רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי לחלוק את חודש העיבור, כשיטת סומכוס ש"ממון המוטל בספק חולקין". אך להלכה נוקטים כחכמים, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומעמידים את הדבר על החזקה ועל המרא קמא - ולפיכך על השוכר לשלם שכר מלא גם עבור החודש הנוסף.