בבא מציעא, פרק ד', משנה ח'. אף משנה זו ממשיכה את הסטייה מן הנושא המרכזי של הפרק: במשנה הקודמת מנינו חמש פרוטות - חמישה תחומים שבהם שיעור פרוטה קובע את ההלכה. כעת עוברת המשנה למנות את חמשת החומשין: "חמישה חומשין הן" - חמישה תחומים בהלכה שבהם נכנס דין חומש לפעולה.
מהו חומש:
חומש הוא תוספת תשלום המשולמת בהקשרים שונים כאשר אדם עשה שלא כשורה. בעת ההשבה מחזיר האדם את הסכום המקורי, הנקרא קרן, ומוסיף עליו חומש כמעין קנס או תוספת, ובדרך כלל יש בכך גם עניין של כפרה.
יש לדייק במשמעות המונח: החומש אינו חמישית מן הקרן, אלא תוספת שלאחריה מהווה החומש חמישית מן הסכום הכולל. אדם שאכל בשוגג ארבעה ענבי תרומה אינו מחזיר ארבעה בלבד, אלא מוסיף ענב חמישי - על כל ארבעה מוסיפים חמישי. לפיכך התרגום המדויק ביותר לחומש הוא תוספת של עשרים וחמישה אחוזים.
מבנה המשנה:
מבנה המשנה עלול לבלבל, ולכן נעמיד את הדברים על סדרם. המשנה מונה חמש קטגוריות, אך הקטגוריה הראשונה כוללת בתוכה חמישה פרטים שונים, והקטגוריה השנייה כוללת שני פרטים.
הקטגוריה הראשונה - האוכל תרומה בשוגג:
זר שאכל תרומה בשוגג חייב להשיב את התרומה שאכל. אם ראובן אכל את תרומתו של שמעון הכהן, ואכל ארבעה ענבים, עליו להשיב לשמעון את ארבעת הענבים שנטל ממנו. מלבד החיוב הממוני קיים חיוב להשיב את התרומה עצמה, וההשבה נעשית בחולין מתוקנים - לא בכסף אלא בענבים אחרים, מעושרים כדין. ראובן נותנם לשמעון, ומאותה שעה נוהגים בהם קדושת תרומה. בנוסף לכך מוסיף חומש: אם אכל ארבעה ענבים, משיב חמישה; אם שתה ארבעה גלונים של יין, נותן חמישה גלונים.
אב הטיפוס המופיע בפסוק הוא תרומה גדולה - ההפרשה הראשונה הנלקחת מן התוצרת וניתנת לכהן, ויש לנהוג בה בקדושה. אמנם נחלקו מאיזו תוצרת בדיוק חלה החובה, אך בוודאי מיין, מדגן ומשמן. אולם למעשה קיימות ארבע תופעות הלכתיות שונות - ארבע קטגוריות של מאכלים הנידונים כתרומה גדולה, משום שהכתוב קורא להם תרומה במקום כזה או אחר. המשנה מונה חמישה פרטים: "האוכל תרומה, ותרומת מעשר, ותרומת מעשר של דמאי, החלה והביכורים":
תרומה גדולה - ההפרשה הראשונה מן התוצרת הניתנת לכהן.
תרומת מעשר - עשרה אחוזים הנלקחים מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי, כלומר המעשר שמן המעשר.
תרומת מעשר של דמאי - עניין נפרד לגמרי, ויבואר להלן.
חלה - מנת הבצק הניתנת לכהן, שהכתוב קורא לה תרומה.
ביכורים - הפירות הראשונים של שבעת המינים הגדלים בארץ ישראל, שיש להעלותם לירושלים ולהניפם עם הכהן, והכהן מקבלם. אף הם נקראו תרומה במקום אחר.
בעניין תרומת מעשר של דמאי: דמאי הוא יבול הנקנה מעם הארץ. בזמן המשנה הייתה ההנחה שעמי הארץ עישרו את רוב פירותיהם כראוי, ובוודאי הפרישו כמעט כולם תרומה גדולה כראוי. אולם מיעוט משמעותי לא נתן את המעשר ללוי, ויתרה מזו, סברו כי כיוון שלא הפרישו מעשר אין חובה בתרומת מעשר. נמצא שתרומת המעשר טמונה בתוך המזון הנקנה מעם הארץ, ומאחר שאין ודאות שעישרוהו כראוי הוא נקרא דמאי, שפירושו המילולי "דא מאי" - מה זה. לפיכך זר האוכל דמאי בטרם הפריש, חושש לתרומת מעשר שבתוכו (אך אין חשש לתרומה גדולה, שכן עמי הארץ מקפידים בה), ולפיכך עליו להשיב את שאכל בתוספת חומש.
כיוון שארבעת הדברים הללו נקראו תרומה, דין אחד לכולם בהקשר זה: זר האוכל מהם בשוגג עובר על איסור, שעונשו מיתה בידי שמים, מיתה בטרם עת, אך ניתן לתקן זאת בהשבת מה שנטל, בתוספת חומש, ובתשובה.
הקטגוריה השנייה - הפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו:
לשון המשנה: "והפודה נטע רבעי ומעשר שני שלו". המקרה העיקרי הוא מעשר שני. חובת ההפרשה חלה בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה: לאחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון לכהן וללוי, מפריש הבעלים עשרה אחוזים מן הנותר ומעלה אותם לירושלים לאכלם שם. הרשות בידו לפדות את קדושת המעשר השני על מטבעות, אם אין ביכולתו להעלות את הפירות או שהמשא כבד, ואת המטבעות מעלה לירושלים וקונה בהם דברי מאכל.
הפודה את פירותיו על מעות מוסיף חומש על ערך המעות. למשל, אדם המחזיק מטבע של עשרה שקלים שאותו יעלה לירושלים, ובידו שמן זית של מעשר שני בשווי שמונה שקלים שאין ברצונו לסחוב: הוא פודה את קדושת השמן על המטבע, ובכך מנוצלת מלוא קיבולתו של מטבע עשרת השקלים - שמונה שקלים כנגד השמן, ועוד שני חומשים (חומש על כל ארבעה) המשלימים לתשעה ולעשרה. נמצא שעליו להביא לירושלים ערך הגדול בעשרים וחמישה אחוזים ממה שהיה בביתו.
דין זה חל רק בפודה את פירותיו שלו. הפודה פירות של אחר, דהיינו הקונה ממנו את המעשר השני - נותן לו את הכסף, והלה נותן את המעשר השני, ותמורת המכירה מתקדשת בקדושת מעשר שני, ובה יעלה המוכר לירושלים לקנות את מאכליו. במקרה זה אין חומש כלל.
מכאן לנטע רבעי, פירות השנה הרביעית. בשלוש השנים הראשונות הפירות ערלה ואסורים באכילה. בשנה הרביעית (מבלי להיכנס לאופן חישוב השנים) שוב אין הפירות אסורים, אלא יש לאכלם בירושלים כדין רבעי, ודינם כדין מעשר שני ממש. השוואה זו נלמדת מגזירה שווה "קודש קודש" שבפסוקים: הפודה את פירות הרבעי שלו על מטבעות המיועדים לירושלים - מוסיף חומש. מי שהיו לו ענבי רבעי בשווי ארבעה שקלים, ישתמש במטבע של חמישה שקלים, וערכו מנוצל במלואו.
ראוי לציין כי קיימת דרך להימנע מתוספת החומש: שני אנשים יכולים לערוך ביניהם עסקת חליפין - זה מוכר לזה את ענביו וזה מוכר לזה את ענביו, וכל אחד פודה על מטבעותיו פירות שאינם שלו. כיוון שהחומש חל רק בפודה פירות רבעי או מעשר שני שהם שלו, נפטרים בכך מן החומש.
הקטגוריה השלישית - הפודה את הקדשו:
לשון המשנה: "הפודה את הקדשו, מוסיף חומש". אדם רשאי להקדיש לבדק הבית כל דבר שירצה. הקדיש חפץ - בית המקדש מוכר אותו, החפץ יוצא לחולין ועובר לבעלות הקונה, והמעות נתפסות בקדושה ומשמשות את המקדש לכל צרכיו. אולם אם המקדיש עצמו חוזר בו ומבקש לפדות את הקדשו, כגון שנוכח שהוא זקוק לחפץ, ומעדיף לתת את דמיו למקדש ולחסוך ממנו את טרחת המכירה - חייב להוסיף חומש. אם שווי החפץ בשוק מאה שקלים, נותן להקדש מאה עשרים וחמישה.
הקטגוריה הרביעית - הנהנה מן ההקדש:
לשון המשנה: "הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש". בדיני מעילה עסקנו במשנה הקודמת: הנהנה בשוגג מרכוש הקדש עבר איסור ומעל. עליו להביא קרבן אשם מעילות, ובנוסף לשלם על מה שנהנה, שכן בשימושו חילל אותו, ולהוסיף חומש. אם השתמש בכבשה של הקדש - בחלבה או בצמרה - ושווי ההנאה מאה, משיב מאה עשרים וחמישה. כל זאת כשההנאה שווה פרוטה או יותר; בפחות משווה פרוטה, אומרת המשנה, אין דין זה נכנס לתוקפו.
הקטגוריה החמישית - הגוזל ונשבע לשקר:
לשון המשנה: "והגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו, מוסיף חומש". אף בזה נגענו במשנה הקודמת: אדם החייב ממון לחברו, וכשתבעו הלה נשבע שבועה גמורה שאינו חייב לו, ולאחר מכן בא לעשות תשובה ומודה שאכן היה חייב - עליו להשיב את הכסף, דבר המוטל עליו ממילא מכוח "השב תשיב" ומחמת לאו דגזל, ומעבר לכך להוסיף עשרים וחמישה אחוזים, הוא החומש.
נבהיר את הדברים בדוגמה. הגוזל ארבע מאות שקלים מחברו בכוח - חייב להשיב ארבע מאות בלבד. גנב שנתפס - משלם כפל, שמונה מאות. אך אם שיקר ונשבע ולאחר מכן הודה, הרי המודה במה שהוא חייב פטור מן הכפל, ואולם מחמת דין החומש עליו להשיב ארבע מאות בתוספת חומש - חמש מאות. כמו כן עליו להביא קרבן מיוחד על שבועת השקר. ועוד: את חמש מאות השקלים ואת קרבנו עליו להוליך לבעלים באופן אישי, אף אם עליו לילך עד קצה העולם או אל המדבר.
לסיכום: המשנה מונה חמישה תחומים שבהם חל דין חומש - תוספת של עשרים וחמישה אחוזים על הקרן: הראשון הוא זר האוכל בשוגג תרומה, תרומת מעשר, תרומת מעשר של דמאי, חלה או ביכורים, שהשבתו נעשית בחולין מתוקנים בתוספת חומש; השני הוא הפודה את נטע הרבעי ואת המעשר השני שלו, ודווקא שלו; השלישי הוא הפודה את הקדשו; הרביעי הוא הנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש בשוגג, המביא אשם מעילות ומשלם בתוספת חומש; והחמישי הוא הגוזל את חברו שווה פרוטה, נשבע לו לשקר, וחוזר ומודה - שמשיב את הקרן בתוספת חומש, מביא קרבן, ומוליך את התשלום לבעלים בעצמו.