בבא מציעא, פרק ב', משנה ח'. במשנה הקודמת למדנו כיצד יש לחשב את הסכום נטו שאותו משיב המוצא לבעל האבדה, ולשקול בהתאם כמה זמן עליו לשמור על החפץ ואילו הוצאות מצטברות בשמירתו. יסוד הדברים בפסוק: "והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו" - על המוצא לשמור את האבדה עד שיבוא אחיו וידרשנה, ואז ישיבנה לו. הגמרא מדייקת שהמילים "והשבתו לו" מיותרות לכאורה, שהרי מן ההקשר ברור שההשבה מתחייבת מאליה; מכאן הדרשה שיש לערוך חשבון מה בדיוק מושב לבעלים.
המשנה הקודמת עסקה בהתחשבות בעלויות ובהוצאות בלבד. משנתנו עוסקת אף בשאלות של איכות: חפץ המונח זמן ממושך עלול להרקיב, להעלות חלודה או להינזק בדרך אחרת. על השומר לקחת זאת בחשבון, כדי שהחפץ יושב לבעליו במצב טוב.
"מצא ספרים - קורא בהן אחת לשלושים יום":
"מצא ספרים" - מצא מגילות. המונח "ספרים" מציין בעברית ימינו ספרים כרוכים, אך בתקופת המשנה היו כולם מגילות, כדוגמת ספר תורה. המגילה עשויה חומר אורגני - קלף - ולפיכך עלולה להעלות עובש אם אין מאווררים אותה מדי פעם. לכן "קורא בהן אחת לשלושים יום", ויש מחלוקת אם עליו לעבור בכל פעם על הספר כולו. "ואם אינו יודע לקרות - גוללן": מי שאינו יודע לקרוא גולל את המגילה, שכן החשיפה לאוויר צח מעכבת את היווצרות העובש.
החידוש הוא שמאחר שהגלילה מותרת ממילא, הותרה אף הקריאה תוך כדי גלילה, שהרי אין בכך נזק. אולם המשנה מסייגת: "אבל לא ילמוד בהן בתחילה" - ההיתר אמור דווקא במי שכבר למד את הספר בעבר, ולימודו עתה אינו אלא חזרה המתקדמת במהירות. אך הלומד בו לראשונה ישהה בטקסט זמן רב כדי להבינו, ושהייה זו עלולה לשחוק את המגילה ולהזיק לה.
"ולא יקרא אחר עמו" - אין להניח לאדם נוסף לקרוא בו בעת ובעונה אחת, מחשש ששניהם ימשכו את המגילה כל אחד לעברו והיא תיקרע.
"מצא כסות - מנערה אחת לשלושים יום":
"מצא כסות" - מצא בגד, ועליו "מנערה אחת לשלושים יום" - לאווררו אחת לשלושים יום. למסקנת הגמרא, בבגד צמר שלושים יום הם פרק זמן ראוי לאוורור, ואילו בבגד פשתן אין לנער כלל, שכן הניעור מזיק לו. העיקרון הוא לשמור על הבגד שלא ייהרס. כיום, בבתים יבשים וממוזגים שאין בהם עובש, ייתכן שאין הדברים אמורים באותה מידה, ולעיתים ראוי להותיר את הבגד על המדף או בקופסה.
"ושוטחה לצורכה, אבל לא לכבודו" - רשאי המוצא לפרוס את הבגד כדי שיזכה באוויר צח לצורכו, אך לא לצורך כבודו שלו: דרכם של אנשים להתפאר בעושרם בתליית בגדים ומרבדים רבים על הקירות, וזאת אין לעשות. הגמרא מעלה שאלה: מה הדין כאשר שני הצדדים מתקיימים כאחד - הגיע יום השלושים, ובאותה שעה אורחים מתארחים בביתו, כך שהשטיחה מועילה גם לבגד וגם לכבודו? שאלה זו נותרת ללא הכרעה.
"כלי כסף וכלי נחושת":
"נחושת" כוללת אף פליז וברונזה, שהן סגסוגות של נחושת עם מתכות נוספות. הגמרא מבארת שהדרך האחראית לשמור כלים אלו בימי המשנה הייתה טמינתם באדמה, המקום הבטוח ביותר להצפנת חפצים. אלא שאם יונחו שם לצמיתות יתחמצנו ויתכלו, ולפיכך אין להותירם טמונים תמיד. "משתמש בהן לצורכן" - ישתמש בהם מפעם לפעם, בכל שימוש המועיל לכלים עצמם שלא יתכלו. "אבל לא לשוחקן" - לא ירבה בשימוש עד כדי שחיקתם, בין בהשארת דברים בתוכם זמן רב מדי ובין בשימוש תכוף מדי השוחק את הכסף או את הנחושת.
"כלי זהב וכלי זכוכית":
כלים אלו אינם מעלים חלודה: זכוכית וזהב יכולים לעמוד במקומם זמן רב. יתר על כן, הם עדינים - הזכוכית שבירה בקלות, והזהב דק מאוד. לפיכך "לא ייגע בהן עד שיבוא אליהו" - אין למוצא כל עניין להשתמש בהם, שכן אין בכך תועלת לבעל האבדה אלא הנאה אישית בלבד.
"מצא שק או קופה - וכל דבר שאין דרכו ליטול":
לשון המשנה עלולה להטעות: אין הכוונה לשק ולקופה דווקא, אלא לכלל הנלמד מהם - "וכל דבר שאין דרכו ליטול", כל חפץ שאין דרכו של המוצא לשאתו. כלומר, אילו היו הקופה או השק שלו עצמו מונחים במרכז העיר, לא היה מסתובב עמם. במקרה כזה "הרי זה לא יטול" - פטור הוא מלהגביה את האבדה. יסוד הדין בפסוק "והתעלמת מהם", שאפשר להבינו כהיתר לעשות עצמו כמי שאינו רואה, ולהעלים עצמו מן האבדה לעיתים.
המדד הוא כבודו של המוצא: אדם בעל מעמד, שאין דרכו לשאת חפצים מסוג זה. משל לאדם המהלך בשוק לרגל קניותיו ורואה נעלי צבא מונחות בפתח חנות, ועליהן פתק: אלו של פלוני, אנא השיבון לבעליהן. אם ישאל את עצמו - אילו היו אלו נעליי, האם הייתי מהלך בעיר ונעלי צבא בידיי? - והתשובה שלילית, שכן הדבר מביך בעיניו והיה מעדיף להפקירן ולקנות חדשות, הרי כשם שאינו נוהג כך בשלו אינו מחויב לנהוג כך בשל חברו. רשאי הוא להותיר במקומם את הנעליים, את התיק או את השק, כל דבר שאינו לפי כבודו, ולהניח לאחר לטפל בהם, והוא פטור.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי השבת אבדה אינה מסתכמת בשמירה פסיבית, אלא מחייבת טיפול המותאם לטבעו של כל חפץ: ספרים - קריאה או גלילה אחת לשלושים יום, ובלבד שלא ילמד בהם בתחילה ולא יקרא אחר עמו; כסות - ניעור אחת לשלושים יום, ושטיחה לצורכה ולא לכבודו; כלי כסף ונחושת - שימוש לצורכן ולא לשוחקן; כלי זהב וזכוכית - אין ליגע בהם כלל. ומנגד, בדבר שאין דרכו ליטול, פטור המוצא מלהגביה מלכתחילה.