בבא קמא, פרק ג', משנה ח'. אנו ממשיכים בדיון כיצד לחשב את השיעור שמותר לנכות בעת החזרת פיקדון שהופקד לשמירה, מתוך הנחה סבירה שחלק ממנו הולך לאיבוד. משנה זו אינה עוסקת בתבואה, כבמשנה הקודמת, אלא בנוזלים - ביין ובשמן.
ההבדל שבין יין לשמן:
יין - מכיל אחוז מים גבוה ממיץ הענבים, ולפיכך הוא מתאדה.
שמן - אינו מתאדה כלל. מושג השמן בכל התורה כולה מתייחס לשמן זית, ובשמן היוצא מבית הבד יש עכירות: הוא אינו צלול, ומצויים בו חלקיקים ומשקעים היורדים לתחתית הכלי עם הזמן. מכאן שניתן לנכות את מה שעתיד לשקוע, שהרי אין הוא ראוי לשימוש כשמן.
גורם שני הוא הבליעה בדפנות הכלי. ביין, המאוחסן בכלי חרס, נבלע היין בדפנות; ומחמת ההתאדות מתרחש תהליך יניקה מתמשך - היין מפעפע מתוך דופן החרס, ובמקומו נבלע יין נוסף, ונמצא אובדן מתמשך. בשמן אין תהליך כזה, אלא בליעה חד פעמית בדפנות הכלי עד שיגיע לרוויה. על יסוד ההבחנות הללו דנה המשנה בדרך החישוב.
שיעור הניכוי ביין:
לשון המשנה: "יוציא לו שתות ליין" - ביין מנכים שישית מן הכמות שאוחסנה, מתוך הנחה ששישית תלך לאיבוד מחמת האידוי במשך הזמן (ואין מפורש כמה זמן). ולעומתו: "רבי יהודה אומר חומש" - לדעת רבי יהודה הניכוי גדול יותר, חמישית, כלומר עשרים אחוז ולא כשבעה עשר אחוז.
הגמרא מבארת שאין כאן מחלוקת כלל, אלא שהכלים ששימשו במקומו של רבי יהודה היו שונים מן הכלים שבמקומו של תנא קמא. שתי אפשרויות מובאות מדוע אבד שם יין רב יותר:
סוג החרס שבמקומם היה בולע יותר, וממילא אבד יותר יין.
במקומו של תנא קמא נהגו לצפות את פנים הקנקנים בשעווה כדי למנוע בליעה, ואילו במקומו של רבי יהודה לא עשו כן.
בין כך ובין כך, העיקרון אחד: כל מה שצפוי ללכת לאיבוד - ניתן לנכותו.
שיעור הניכוי בשמן:
בשמן מנכים על שני הגורמים יחד - הבליעה בדפנות והמשקעים השוקעים לתחתית. לשון המשנה: "יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה" - ניכוי כולל של שלושה לוגין למאה, שלושה אחוזים. כלומר, המפקיד מסר מאה ליטרים של שמן זית היוצא מבית הבד, והשומר מחזיר לו תשעים ושבעה. ופירוט החשבון:
"לוג ומחצה שמרים" - אחוז וחצי על השמרים והמשקעים היורדים לקרקעית הכלי.
"לוג ומחצה בלע" - אחוז וחצי הנבלעים בדפנות הכלי.
ומכיוון שהניכוי אינו אלא ביטוי למציאות המעשית, ממשיכה המשנה ומסייגת:
"אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים" - בשמן מזוקק שאין בו שמרים כלל, וכשמן המצוי בידינו כיום, אין מנכים את האחוז וחצי שכנגד השמרים.
"אם היו קנקנים ישנים, אינו מוציא לו בלע" - כאשר השמן מאוחסן בכלים שאינם בולעים, כגון כלי חרס שכבר היו בשימוש ורוויים בשמן זית, או כלי זכוכית שבימינו, אין בליעה כלל ואין מנכים בעבורה.
נמצא שאם השמן מזוקק ומאוחסן בקנקנים ישנים, אין מנכים דבר.
החלק השני: הרוכש שמן לאספקה שוטפת:
חלקה השני של המשנה הוא פועל יוצא מן האמור, ובו נקודה חדשה: אדם המתקשר בעסקה לקניית שמן. בימינו השמן מצוי בחנות בכל ימות השנה, אך בזמן המשנה היה מסיק אחד בשנה ועונת עצירה אחת, וכל השמן יצא מבית הבד פעם אחת בלבד. הצורך בצריכה שוטפת היה גדול - מעריכים שכרבע מכלל הקלוריות במזונם של יושבי יהודה הגיע משמן זית.
לפיכך, המבקש להבטיח לעצמו אספקה סדירה פונה ליצרן שמן הזית ומשלם לו מראש, בעונת העצירה שבה השמן מצוי בשפע ומחירו זול, עבור מאה ליטרים לאורך השנה. היצרן מאחסן את השמן במחסנו, והקונה בא מזמן לזמן ונוטל ממנו על חשבון רכישתו.
מכאן מתעוררת שאלה: בשעת התשלום ירד השמן זה עתה מבית הבד והיה מלא שמרים; אך אם ישוב הקונה כעבור חצי שנה, כבר שקעו השמרים, והוא נוטל מן העליון ומקבל שמן צלול. נמצא לכאורה שהוא משתכר בעסקה - שילם על מאה ליטרים, שבפועל אין בהם אלא תשעים ושמונה וחצי ליטרים ראויים לשימוש, ואילו בשעת הנטילה יקבל מאה ליטרים נקיים משמרים. כיצד מתייחסים לכך?
על כך אומרת המשנה: "אף המוכר שמן מזוקק לחבירו". ראוי לדייק בלשון: אף שהמילים נשמעות כהתחייבות חוזית לספק שמן נקי ומזוקק, אין זה הפשט. הצדדים לא פירטו דבר, אלא סיכמו על אספקת שמן, ובפועל יתברר שהשמן יהיה מזוקק, משום שכאשר יבוא הקונה כעבור חודשים כבר שקעו השמרים לתחתית.
וממשיכה המשנה: "וכל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה" - לדעת רבי יהודה, כשנוטל הקונה את שמנו במהלך השנה, אין לו זכות אלא לתשעים ושמונה וחצי ליטרים, שכן יש להפחית את האחד וחצי השוקעים לתחתית ואינם ראויים לשימוש. שהרי אילו היה קונה את השמן ישירות מבית הבד ומאחסנו אצלו, לא היה מקבל יותר מכך.
ההלכה למעשה:
אין ההלכה כרבי יהודה. לשיטתו רשאי היצרן לומר לקונה: "אם אינך מסכים ליטול תשעים ושמונה וחצי במקום מאה, אערבב שוב את המיכלים ותיטול מאה, אלא שאיכותם תהיה נמוכה יותר ותפסיד בין כה וכה. אני חוסך ממך את הטרחה של ההמתנה לשקיעת השמרים, אך אל תעשוק אותי". תנא קמא סובר שאין לו זכות זו: משעה ששקעו השמרים, אין מקום להתחיל ולהפחית את ערך השמן. ההלכה כתנא קמא - ומשכך, המסכם מראש על מאה, נוטל מאה, ואין מנכים לו דבר.
נקודה אחרונה: כאשר קיים חוזה, תנאי החוזה הם הקובעים. אם נכתב בו שהקונה יקבל תשעים ושמונה וחצי - זה שיעורו; ואם נכתב בו שיקבל מאה של שמן צלול - יקבל מאה. שאלת משנתנו מתעוררת אך ורק כאשר סגרו הצדדים את העסקה בלא לפרט תנאים אלו, ויש לברר מה הדין בחישוב השמרים השוקעים עם הזמן.