בבא מציעא, פרק ט', משנה ז'. משנה זו באה להשיב על השאלה: האם דמי החכירה שעל החוכר לשלם חייבים לבוא דווקא מיבולה של אותה שדה שחכר, או שמא רשאי הוא להביאם ממקום אחר? התשובה קצרה: התשלום חייב לבוא מאותה שדה עצמה - בין אם הדבר עולה לטובת בעל השדה ובין אם לטובת החוכר.
לשון המשנה:
"המקבל שדה מחברו בעשרת כור חטים לשנה" - אדם משמש כחוכר ונוטל את השדה בתעריף קבוע, תמורת עשרה כור (כמאה בושלים) של חיטה בשנה. על יסוד זה דנה המשנה בשני מקרים הפוכים:
"לקתה - נותן לו מתוכה" - נתברר שהחיטה פגומה. מסיבה כלשהי לא עלתה התבואה יפה, העלתה עובש וכיוצא בזה. במקרה זה זכאי החוכר לתת לבעל הקרקע את עשרת הכורים מתוך אותה שדה עצמה, אף על פי שהתוצרת אינה מוצלחת.
"היו חטיה יפות, לא יאמר לו הריני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה" - נתברר שגדלה בשדה חיטה משובחת במיוחד, עטורת פרסים. אין החוכר רשאי לומר: התחייבתי במאה בושלים, והריני קונה בשוק מאה בושלים של חיטה סוג א' ונותנם לך. אין הדבר אפשרי כלל.
החוכר חייב לתת לבעל הקרקע את עשרת הכורים מתבואת השדה עצמה, ואם זו חיטה עטורת פרסים - אף בעל הקרקע מקבל את אותה חיטה עטורת פרסים.
לסיכום: דמי החכירה נקבעים מן השדה המושכר ולא ממקור אחר. לקתה התבואה - נותן מתוכה, ואף שהחיטה גרועה יצא ידי חובתו; היו חיטיה יפות - נותן מתוכה, ואינו יכול להחליפן בחיטה שקנה מן השוק.